לחם שמים על משנה סנהדרין יא

וזקן ממרא כרש"י כמו ממרים הייתם. אפשר שהיתה גרסתו ממרה. בה"א. כו ממרים הוא מבעלי הה"א. או שמא כך הוא לשון חכמים ביחוד.

אולי עשו כן שלא יתערב בחסרי יו"ד. כהן מורה. מורה לצדקה. שהוא משותף כמו כן בהוראת המרי והמרידה. כמו בן סורר ומורה. לכן בחכמה עשו להבדילו ולהכירו בשם מיוחד לו. ועל שם ממרא האמורי.

וזוממי נ"ל שהנפרד. זומם בשור"ק. על משקל דומם. טוב ויחיל ודומם. לאבן דומם הוא תואר. ולא ישתנה בקבוצו. על דרך השלמים. יוקשים. עוגבים. או אפשר הוא בחול"ם על דרך פועל מרובע. כמו ורומם תחת לשוני. וגם הוא לא יקבל שינוי ברבויו. כשלמים מזה המשקל. אוהלים. עוללים. עולמים. אבל אי אפשר היותו פועל בינוני. כמו שמני שומם. בני שוממים. וכדרך שרגילים השונים הבלתי מדקדקים בלשונם. לקרות וזוממי בפלס שומרי. כי אז יורה על המזימין. לא על המוזמין. כפי המכוון כאן. וק"ל.

עד שיעשה בהם חבורה ואימא אע"ג דלא עביד חבורה. אמר קרא מכה אדם. ומכה בהמה. מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה. דכתיב בה נפש כו'. ואם אינו ענין לנפש בהמה כו'. תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו) דאע"ג דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן. גמרא דריש פרקין עיין חי"ג. אדכתיב בה נפש. זה לשוני. אע"ג דהכא במכה בהמה תניינא. דסמיך למכה אדם. לא כתיב נפש. דבחובל משתעי כדאמרינן. ובפסוקא קמא כתיב נפש. דבהורגה איירי. י"ל דדייק קרא יתירא. מיכדי הכאת בהמה משום הפסד ממון הוא. דאתשלומין לחוד. קפיד רחמנא. דכתיב ישלמנה. א"כ על כרחך נפש דכתב בה לאו למיתה ממש קאתי. אלא אפילו למיתת אבר הוא דאתא מה לי קטלה כולה. מה לי קטלא פלגא. מכל מקום הזיק ממון חברו. וצריך לשלם מה שהזיקו.

היינו דכתב קרא נפש גבי בהמה. למימרא דאהכאה גרידא לא מיחייב מידי. עד דעביד הכאה דנפש. היינו חבורה שהיא מיתת אבר.

א"ה הא דאהדריה קרא. וכתב תו ומכה בהמה זימנא אחרינא. לגופיה לא צריך לגמרי. אלא לאפנויי. למגמר מניה. מכה אדם דסמיך ליה. דמה מכה בהמה. כתיב בענינא נפש (ותו דכתיב גבה נפש תרי זימני דלא אצטריך) והא ודאי לא שנא מיתה. לא שנא חבלה. חדא מילתא היא לגבי בהמה. והוי ליה כמאן דכתיב נפש הכא בקרא בתרא נמי. ולמילף מכה אדם מניה. דכמאן דכתיב בגופיה דמי. והוא דבר הנלמד מענינו.

הגונב נפש אפילו קטן. רק שיהא בן קיימא.

הגונב את בנו ונשתמש בו ברשותו ומכרו.

גם צריך לפרש שגנבו מרשות אחרת. שהיה שרוי ברשות אחרים.

אם שמעו עתי"ט בשם הר"מ ותו'. וכתב ז"ל. וא"כ אינו נעשה ממרא. אפילו לא שמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם כו', כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם.

ואין בזו קושיא. כי מכל מקום עשו המוטל עליהם. שמא יקבלו דבריהם. המה את נפשם יצילו. מ"ש הכ"מ אם שמעו ז"מ ובית דינו.

נתכוין להוסיף לשון זה. כדי ליישב לשון רבים. שמעו. אומרים להם. ור"ל הז"מ. וב"ד החלוקים עמו. שאם הב"ד שבהר הבית שהם אותו ב"ד שבעזרה. מזכה את הז"מ. וב"ד שבעירו עדיין עומד במחלוקתו. ג"כ הדין כך. שבאין לב"ד הגדול מהם. כמו שהוא הדבר בהפך. ר"ל כשהז"מ אינו שומע לדברי הב"ד הראשונים. הכל שוה. כי לא יגרע כחם ממנו בזה.

כדי לעבור על ד"ת פירש הר"מ כשהודה בחיובה. פטור. אבל אמר אין תפלין על דרך כפירה. יהרג מצד שהוא מין ע"כ. כלומר ואין בו מיתת ב"ד קבועה ומיוחדת לו. אלא מורידין אותו לבאר שחת. בכל אופן שיזדמן. מפני תקון העולם. כך נ"ל. וי"ל שכוונת התנא כך היא. שאם אומר אין תפלין לגמרי מדברי תורה. פטור מדין מיתת ב"ד (שבה עוסק) ודמו מסור ביד כל אדם. הקודם והורגו זכה. דכוותה אשכחן במשנה שלהי שקלים כו' עתשו' אמ"ה ז"ל ( ).

ולא בב"ד שביבנה עמ"ש תו' דדווקא כשנגמר דינו קודם שגלתה. וצ"ע איך יתיישב לפ"ז. אלא מעלין אותו לב"ד הגדול כו'.

מה שלא נאמר לו גמרא. כגון חנניה ב"ע כו' א"ל ר"פ לאביי האי לחברו נמי לא נאמר. א"ל כיון דאתייהיב ק"ו למדרש. כמ"ד ליה דמי.

דכוותה אשכחן גבי מרע"ה שנשא ק"ו בעצמו. על מואב ועמון. כדאיתא פרק שור שנגח.

כתי"ט ובהכי לא קשיא איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה'. כך צריך להיות

סליקא סנהדרין