לחם שמים על משנה פאה ח:ט

ולא פסח. כתב תי"ט פי' בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת נכה רגלי' וגו' ויפסח עכ"ל. (והוא בשמואל ב' ד' בראש הסי') וקדייק מדכתיב נכה רגלים לשון רבים מוכח שהיה מוכה בשתי רגליו. וכתיב בתריה ויפסח ש"מ דקרוי פסח:

ותמיה אני שלא הביא כתוב אחר יותר מבואר מזה (והוא בשמואל ב' ט' בסוף) דכ' בהדיא והוא פסח על שתי רגליו. ואולי לא הביאו לפי שבאמת אין משם ראיה. ואדרבה הוא סותר לפירושו דהא משמע דאיכא נמי פסח ברגל אחד מדאצטריך לפרושי. ועל כן אינה ראיה כלל:

אבל החילוק שבין חגר לפסח הוא על דעתי שהחגר נולד כן במעי אמו שרוע וקלוט עד שאינו יכול לילך ברגליו בשוה כשאר בני אדם. והפסח הוא השבור שנעשה ככה ע"י נפילה ושבירה ואינם חלוקים בעניניהם אלא בסבתם:

א"נ פסח היינו דלא מצי סגי לגמרי אלא ע"י קבין או על ידיו וכרעיו. בין שהוא ממעי אמו בין שנוכה בידי אדם. ולא שנא מרגל א' או משתים. והחגר הוא שהולך ברגליו. רק שהאחת ארוכה וא' קצרה בין מבטן אמו ובין ע"י מכה. שמחמת זה אין פסיעותיו שוות. והשתא ניחא דפסח דומיא דחגר ונ"מ לענין ברכת הראיה עמ"ש בס"ד במו"ק סדכ"ה.

סליק. יאמץ ברכים כושלות. משוה רגלי אילות. על במותי יעמידני. בל ימוטו פעמי. ויוסיף לי בתורתו אומץ ואילות. לעמול בה כל ימי. ויאיר בה עיני כעיני העם רואים את הקולות. יצילני אף מן קמי. אגיד בבוקר חסדו ואמונתו בלילות. ולא יזכרו עון נעורי ובושת עלומי. כי לא התעלמתי ללקוט אחרי הקוצרים. ולקטוף מלילות. השב ידי כבוצר על סלסלות. בדיני פרט ועוללות. והוא ית' יאיר עיני בדבר אמת ימלא אסמי. ובעזרתו אחל לפרש חמורות. וקלות. והקלין שבדמאי:

סליקא לה מסכת פאה בס"ד