לחם שמים על משנה פאה ו:יא

ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. לשון הירו' אר"י לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפי' דקין אין להן שכחה. ונ"ל לפרש לא מיבעיא דגסין אין להן שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהן אלא אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפ"ה אין להם שכחה וטעמא וכו' עכ"ל בתי"ט.

ופליאה דעת ממני כי קצרה יד השגתי מלקבל דברים הללו שהם לדעתי המעוטה נגד המושכל ראשון. דמאי איכפת לן בכוונת הלוקט ובהקפדתו שלא יהא בהן שכחה מחמתו והלא כל הלוקט דעתו ללקט הכל אלא שהשכחה גרמה לו. וכן מאי האי אפי' דקאמר אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים:

אתמהה מה ענין דחייה בידים לכאן וכי מוקצה שנינו כאן דתליא בהכי. והא הכא איפכא הוא דמאי דדחי בידים ודאי דאין לו דין שכחה. דשכחה הוא בהפך שאינו דוחהי בידים ובכוונה אלא שלא מדעתו וכוונתו נעשה שכחה וכשמה כן היא. והגע בעצמך שאינו קוצר אלא חצי שדהו ודוחה הנשאר שלא לקוצרו עתה. היעלה על הדעת או שמא צריך היה ליאמר שאינו שכחה. ובאמת בעיני יתרון הוא להאריך בהוכחת דברים פשוטים כאלו:

גם מה שמסיים עוד בתי"ט וטעמא מאחר וכו'. רצונו ליטול את כולן גם הדקין אלא שמניחן שיקחם איש רואה וכו'. גם הוא אינו בנותן טעם לשבח דמשמע הא אין רצונו ליטול את כולן. יש שכחה לדקין כיון שדחאם בידים. ולא אוכל לידע למה יהיו הדקין שכחה אחר שאין רצונו לקוצרן ולא שכחן אם לא מתורת הפקר נגע בה. וזה אי אפשר שיובן כאן כי אין לנו עסק בזה אלא מתורת שכחה:

ואך הפירוש עצמו בלשון הירו' הוא תמוה ואינו נראה כן. שהוא ז"ל הבין לא סוף דבר גסין אין להן שכחה אלא אפי' דקין. וכי איזה משמעות יש בלשון משנתינו להורות על גסין או על דקין. והא סתמא תנן אין לו שכחה (לקוצר) דמשמע בין גסין בין דקין. ואם מסברא שלא נטעה לומר כן מדעתנו הא איפכא מסתברא כדכתיבנא. וע"כ פירוש הרע"ב ודאי צ"ע:

אמנם לשונו של הירו' אינו ברור בידינו ברוב המקומות וביאורו קשה ומתחלף מאד. וע"פ הרוב צריך שיסבול קצת דוחק. מ"מ א"א לקבל זרות כזה. ויש לבחור בדרך שיקל עלינו יותר לקבלו ואם לא ימלט מדוחק נקרבהו במיעוטו:

ואשר אני אחזה לי בהבנת הירו' הוא זה דקאי ר"י ארישא דסיפא דמתני' ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. עלה קאמר לא סוף דבר גסין דווקא הוא מתכוין ליטול ולא דקין כלל. אלא אף דקין בכלל. ולשון הגס הגס מסייע ליה קצת דהכי הול"ל ואם מתכוין ליטול גסין. אבל הך לישנא דהגס משמע לשון הגדול גדול יותר כלומר לאפוקי הקטנים לגמרי שמתכוין הוא לכל הגדול גדול קצת. ע"ד כל הקרוב קרוב קודם שאין הקורבה בערך אחד אלא להוציא הרחוק שאין לו שום קורבה וק"ל. ודומה לזה בגמ' דריש נדה [דף ב' ע"ב] אימר הגס הגס חזיתיה שאינו לשון גודל דווקא. אלא מעט מעט אחת לאחת. וכן הא דתנן בשביעית [ריש פ"ד] מלקט את הגס הגס אין ר"ל גסין בערך א' דווקא. ודוק:

והכי פירושו דהירו' דלא תימא משום דמתכוין לגסין דווקא. משו"ה אין שכחה לדקין. אלא אפי' הוא לוקט גם מקצת הדקין שאינן דקין ביותר גם דקין אין להם שכחה. והיינו מטעמא דמפרש כי מאחר שדרכו לבחון בגסין. ר"ל כיון שכל עיקר כוונתו בלקיטת הגסין לפי שהוא בוחן יותר ללקוט הגסין מעט כלומר גדולים קצת. שהן נרגשין לו גם בלי ראות ומפני שהן יותר מבושלין כל צרכן. והדקין מאד דעתו להניחם עוד בקרקע שיגדלו כדי צרכן. משו"ה לא הוי שכחה מה שמניח מן הדקין לפי שבכוונה מניחן. וזה בהפך מדברי התי"ט:

והא דהקוצר בלילה וכן הסומא יש להן שכחה היינו כשקוצר כדרכו שורות כסדר ואין דעתו להניח מהן כלל. לפיכך מה שמניח אע"פ שאינו רואה הוי שכחה. שידוע אע"פ שקוצר בלילה יוכל לקצו' בדרך שלא יעלם לו כלום כשיקצור על הסדר שכמו שהוא קוצר מכאן בצד זה כך הוא יכול לקצור את השאר והכל ראוי ליקצר. לכן מה שהניח שלא מדעתו הוי שכחה שאפי' היה קוצר ביום היה שוכחו:

משא"כ כשקוצר מקומות מקומות דהיינו הגס הגס. בידוע שא"א לו לכוין באישון לילה ואפלה למצוא כל הגסין שדעתו עליהן לקוצרן. לפי שהן מעורבין בין הדקין ואינו מוצאן כ"א בחפוש וע"י הרגשת ומשמוש היד שבוחן בה איזה הן הגסין הנאותין לו ללוקטן. וזה לא יכחיש בר דעת. על כן אין לו שכחה לא לגסין ולא לדקין אע"פ שלקט גם קצת מהדקין וכנז'. מאחר שאינו לוקט על הסדר ולא גרמה לו השכחה אלא מניעת האור או קטנות הנקצר כנ"ל טעם נכון לחלק בין הנושאים ופירוש קרוב הוא מאד בהירו' ואתיא מתני' כפשטה. דאין לו שכחה סתמא משמע לא לגסין ולא לדקין. וזה ממה שיקשה על פי' הרא"ש שהובא בתי"ט ודוק: