לחם שמים על משנה נגעים ד:ו

בהרת כגריס על כרחנו צריכין אנו לפרשו כגריס. ועוד. דאי כגריס מצומצם. מי משכחת לה ובה מחיה כעדשה. מכדי שעורה של בהרת כמה הוי. כגריס מרובע והוא תשע עדשות. כדתנן לקמן ריש פ"ו. ומחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע. מוקפת בהרת כעדשה מכל צד. אי הכי היכי אפשר להיות בה מחיה כעדשה. מלבד בהרת כגריס. כדאיירי השתא ברישא. וכ"פ המפרשים. דלא דק.

טמאה הבהרת כשהיתה. דבחד סימן טומאה סגי לה. ואין כאן סימן טהרה.

טמא האדם. ולא יכול לומר כאן ג"כ טמאה ל"נ. לפי שאין הטומאה מחמת הבהרת. וסד"א כיון שסימן טומאה אחד נהפך לשחור. שנולד בה סימן טהרה. מהני גם למחיה. קמ"ל אע"ג דבהרת נפלה בה סימן טהרה. אכתי לא טהר גברא. מפני המחיה. וכיון שמוכרח לומר שהטומאה באה מן המחיה. הרי אין לדבר באופן אחר. כי אם בלשון זכר.

בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס. טמא. עתי"ט. ולא נהירא דלא תנן לה התם ה). אלא בהרת ובה מחיה תנן כדלעיל בפרקין. דמתפרש כגריס מלבד המחיה. ה"נ פירושא התם. איברא הר"ש הוא דמפרש לה התם ברישא. כמ"ש תי"ט כאן. וליתא. כי באמת אין הענין ולא הלשון סובלו. וכמ"ש שם בס"ד.

אמנם גם כאן המשנה מתפרשת יפה עפ"ד הר"מ (עם שלשונו מגומגם) דהלכה המחיה. פירושו שכסתה הבהרת את מקום המחיה. והרי יש בה עכשיו כשעור. וטעם מחלוקת ת"ק ור"ש מבואר.