לחם שמים על משנה נדרים ד:ג

לדעתו עתי"ט. וכתב רמ"ז. ז"ל. לפ"ד טעמו דכל הרוצה. כו'. הוא דבר העתיד כו'. אבל כל השומע הוא בהווה. שבהכרח ישמעו. וא"צ התעוררות רצון ע"כ.

ואני אומר. אין טעם ברצון. כי אם ישמע השומע. מכל מקום החדל יחדל. וגם באומר כל הזן. לא עם חרש הוא מדבר.

לא ילמדנו מקרא כרע"ב דלאו דאורייתא הוא עיין עלית הכתיבה.

זן את הטמאה עתי"ט בשם הר"ן. דר"א לא שרי בטמאה אלא מזונות יתרים. כיון דאינה עומדת אלא למלאכה. אין בעליה נהנין בפטומה. אדרבה מפנקה כו'. ע"כ.

והיינו בפרה סוס ופרד חמור וגמל וכיוצא בהם. איברא האיכא חזיר. דודאי נהנה מפטומו. ונראה דביה מודה ר"א. שאפילו מזונות הצריכין לו אסור. כיון שאינו עומד אלא למכור. דלמלאכה לא חזי ליה. אלא משום דלא שכיח. דהא אסור לישראל לגדלו. וקאי ליה בארור. מניה ודאי לא קמיירי. אע"ג דמשכחת ליה נמי בגר. והכלב נראה שבכלל בני מלאכה הוא. וגם שמזונותיו מועטין. להכי לא חשיבא פטומו הנאה. אדרבה גרועי גרעיה. כמ"ש משח אודניה וחוטרא אבתריה אבל בחתול מסופקני. ועשי"ע (סי"ז) ומ"ש תי"ט ולפירש"י לא איירי מתני' אפי' לת"ק אלא למזונות יתרים. תמוה הוא. אע"ג דנקט לשנא דפטומי פטומי מלי בעלמא הוא הכוונה ודאי על כל מזונותיה.