לחם שמים על משנה נזיר ט:א

שהוא כופה את עבדו. כתב הרע"ב ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש כו' אין הרב צריך לכופו כו'. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כו' חייב העבד לקיימם. ע"כ. הא מילתא צריכא רבה. ועיינתי בפירוש הר"מ דלא מפליג וז"ל. והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופתו (נ"ל שצ"ל כופהו) לנדרים אינו יכול לכפותו. ותמוה דהא בהדיא מסיק תלמודא א"צ לכפותו לא לנדרים ולא לשבועה. שמא כוונתו על נדרים שאין בהם עינו נפש. ועדיין צ"ע מנין לנו לחלק. ומש"ע לשבועה א"צ לכפותו. נראה מכוונתו. שאין בה חילוק בין עינוי נפש לזולתו. וכמ"ש רע"ב ועתי"ט. ובחבור לא זכר מזה.

ואם יכול האדון לכוף עבדו העברי ופועל שכיר עמ"ש בס"ד במו"ק א"ח סימן תקע"א.

מפר נדרי אשתו. שאם נתרצה בנדרה אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. מכאן שאין האיש יכול לאסור איסר על אשתו שלא מדעתה.

הפר עולמית. בדברים שיש בהם ענוי נפש. ומשום דבנזירות איירי סתם לה תנא.