לחם שמים על משנה מנחות יא:ז

חל להיות ע"ש מ"ש תי"ט. כיון דהכא ממעשה רב. ליכא למימר ע"פ מחלוקת שנויה.

אומר אני משום זה אינו בגדר נמנע. שכבר מצינו מעשים רבים שנויים במחלוקת (עמ"ש בס"ד בתי"ט סימן קל"א. דקכה"א).

גם הר"מ לא אמר אלא שאינו דבר ראוי. מ"מ אינו בהחלט. וקמ"ל תנא. שאם יארע. כך יפה להם לבבליים. ואין מזה ראיה שאירע.

נאכל לערב אפילו בי"כ בעצומו של יום משכחת לה. בכהנים חולים (בחולה שיש בו סכנה. ואפי' מבושל נמי) ואפ"ג דכל שאינו ראוי לעבודה. אין לו בבשר. מ"מ לחולה מסוכן ראוי הוא. בין ברצון החולק בבשר. בין שלא ברצון. אם מפני פקוח נפש. ואם מפני הפסד קדשים (אחר שמותר הוא באכילה היום. מוטב להאכילו מזה) נוטלין ממנו בע"כ. ואפילו בכ"ג עצמו שעבד. ועשה את השעיר. אח"כ נפל למשכב. עד שמאכילין אותו איכא לאשכוחי. אלא דבכה"ג לא קמיירי. אלא במידי דפסיקא.

הבבליים ע"ש ששנואים הם מת"ח שבא"י. (עמ"ר דאיכה) ולא הבינותי שנאה זו מה טיבה עם אכילת בשר חי. שהרי מצינו גם לחכמי התלמוד שהיו רגילים באומצא (שאינו אלא בשר חי. דוק ותשכח) כדאיתא טובא. וכן נראה משם. שהבבליים היו רגילים בו. והיא היתה טעימת שחרית שלהם. כדמוכח פ"ק דקדושין (דף ו').

וצ"ל אע"פ שהיתה אכילה נאותה לבבליים. לבני א"י שנואה היתה. והכי אשכחן ברי"וח. דרייק מכותח דבבלאי פ' חבית. ור"ז קרי להו נמי בבלאי טפשאי. דאכלי נהמא בנהמא.

אוכלין אותו חי אב"א בכ"ג שעבד גופיה איירי. ואב"א בכהנים אחרים ובין ברצונו של כ"ג. בין שלא ברצונו משמע דעבדי הכי. וכדכתיבנא לעיל.

כשהוא חי מ"ש תי"ט מן המליחה. אינו צריך. כי גם בחומץ יכולין לצמתו. ובודאי בלא"ה היו צריכין לצמתו בחומץ. שבאופן אחר אינו נאכל לשום אדם. אלא לחיתו יער.

ועתו' פסחים (דעד"ב) ד"ה אסמיק.