לחם שמים על משנה מגילה ד:ח

אף יחף לא יעבור מכאן יש לי ראיה ברורה לדעת הרמב"ם. שעכ"פ במקום שנהגו לילך ולעמוד יחף בפני הגדולים. שמותר לעשות כן בתפלה. ולדעת הטור חובה היא כמ"ש בא"ח סי' צ"ח. והרב"י תמה עליו שם. והרי ראיה גמורה ממשנתנו זאת. דלכל אדם מיהת מותר לעבור יחף. ואפשר מצוה נמי איכא כדעת הטור. וטעם גדול יש בדבר כמ"ש בביאורי לטא"ח (סי' צ"א וצ"ב):

סכנה עמ"ש הרע"ב והמפרשים. ואפשר עוד לומר שבשעת השמד שנו כאן. שגזרו כל המניח תפלין ינקרו את מוחו. והיו מוסרין עצמן עליה. ולפי שהמצוה מגינה בעידנא דעסיק בה. וכענין שסיפרו מאלישע בעל כנפים [שבת דף מ"ט ע"א]. שמצאו סרדיוט ונעשה לו נס ונדמו לכנפי יונה. כדאי' בגמרא דר"פ ר"א דמילה. אבל זה שאינו עושה מצוה. מכניס עצמו בסכנה בחנם. זהו שאמרו סכנה. כי האו"ה לא יבחינו בכך. ויחשבו שבהם תפילין כשרים. ויסתכן בעצמו ולא קיים המצות שאלמלא קיימה. לא היה בא לידי סכנה. דכוות' ההוא עובד' דר"ט דריש ברכו' [דף י' ע"ב] עמ"ש שם בס"ד. שוב מצאתי כן בתו' ואולי כבר ראיתיו ושכחתי:

הרי זה דרך המינות לפי מה שכתבתי בפי' סכנה דלעיל. ניחא דלא קאמר הכא נמי סכנה. דכה"ג יודעים שאינו מקוים מצות תפלין בכך. ואינו נתפס למינות בשבילו. שהרי דרך המינות הוא כן:

ומ"ש הרע"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. כתב תי"ט שהוא ענין רכיכות. ול"נ שהוא מענין מרפש רגל ורבים חבריו. והם לשון רמיסה ודריכה. וכן בארמי בב"ר דין רפס מדבית אבא. והדורך ורוקע ברגליו עושה נקישה וקפיצה. וכך הוא מוחו של תינוק הרפה דולג ודופק. כמורגש במישוש היד:

על בית אונקלי. כתב הרע"ב על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים וכפרש"י. היינו דאיכא בין הא ובין בבא קמייתא. דלעיל איירי במניחה על פס ידו. והכא במניחה על הזרוע. כנגד הקיבורת למעלה מבגדיו:

אלא . דקשיא לי דהא מסקינן במנחות (דף ל"ז:) דבמקו' לך לאות אתמר. ואף על פי שהן מגולים לית לן בה. ומשו"ה לכאורה היה נראה דאין זו כוונת רש"י. אלא ה"פ דנתנה על בית יד מבחוץ. לאפוקי דלא נתנה בפס ידו מבפנים. ובלי מלבוש. והיינו דאיכא בין ההיא לדהכא. ומסייע לישניה דרש"י דנקט בית יד ולא בית זרוע:

איברא דא"ה לא ידענא מ"ט התם קרי לה דרך המינות. והכא דרך החיצונים. להכי מסתברא כדפרישית מעיקרא. והיינו דקרי ליה דרך החיצונים. כדכתב הר"ן שאינו עוקר הג"ש. דהא מניח' במקום קיבורת כמ"ש התי"ט בשמו. ומנא ליה להר"ן הא. אלא ודאי משום דתלמודא דמנחות דלעיל דחקיה. דבודאי בהכי נמי מיקיים קרא:

ורש"י לאו דווקא קאמר משום לך לאות. אלא משום דדמי קצת. ומשו"ה לא שרי אלא מפני אונס מכה. כמ"ש בס"ד בטא"ח (סימן כ"ז). ולכן זה שעושה כן שלא מאונס. אלא להראות נויין לבר. שציפן זהב. ה"ז דרך החיצונים מכל מקום. אף על פי שבמקום אונס מיהא יוצא כה"ג. ומסייעא למ"ש בבאורי עיין שם.

אלא דאכתי לא ניחא לי איך אפשר לומר דיצא בזה בדיעבד היכא דלא אפשר. תינח דנתנה על בית אונקלי. מיהא ציפן זהב. מאי איכא למימר. והא קיי"ל ציפן זהב פסולין. [סנהדרין דף מ"ח ע"ב]:

ואפשר שאין פיסולן אלא מדבריהם וצ"ע ועמ"ש בס"ד בביאורי הנז' (סי' ל"ב):