לחם שמים על משנה מכות ג

ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו כתי"ט ותמהני דכולן נשנו כסדרן בפרשת א"מ. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו קדמה לאחות אשתו ע"כ.

ונ"ל משום דתנא אחות אחות נקיט ואתא. דהכי ניחא טפי בגרסא דעל פה. כי היכי דלא לשתמיט ליה.

וחלוצה כת"ו שלוקה מכת מרדות. ובודאי שכך מוכרח בכמה מקומות בש"ס. מ"מ דבר תמוה הוא שבכ"מ סתם משנה. משמע שהוא מן התורה. וכן עוד ר"פ משוח מלחמה. וצריך ישוב. ועמ"ש גם בריש מכלתין.

אלמנה וגרושה כרע"ב לאשמועינן. דחייבין עליהן משום שני שמות. בפרק עשרה יוחסין (דעח"א) אמרינן דחייב על כל אחת משום שני שמות. ופסקה הרמב"ם ג"כ.

והתימה מבתי"ט שלא העיר בזה. גם על הר"מ צ"ע. דהתם משמע דמשכחת נמי חמש מלקיות. בגמר ביאתו.

נתינה מן הגבעונים. שנאמר בהם ויתנם יהושע. ושוב נתנם דוד. כמפורש בעזרא (ח) ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים.

והמפטם כתי"ט מצינו כלי נקרא פטום. במ"ז פ"ג דר"ה ע"כ. במ"כ טעה בזה. כי בכל מקום שהוזכרה מלה זו. וענינה כלי. היא בסמ"ך. וחבריו בפ"ו דבתרא. ופ"ד דמציעא. ובגמרא רפ"ב דביצה. בעלי פטסיאות.

אף חטה אחת כברייתה הקשו תו'. א"כ תרומה היאך עולה בק"א. וכ"ת משום דלא נולד האסור עמה. אכתי ערנה וכלאי הכרם. לא לבטלו ע"כ. ונ"ל ליישב. דשל ערלה. סתמא לא חזי לאכילה. וכי אמרינן חטי ופירא הוו בריה. בגמר פריין דווקא. דחזו לאכילה וחשיבי. וכלאי הכרם. פשיטא דלא תקשי כלל. דהא בהוסיף במאתים. אסור. דהאי תוספת פורתא בעלמא הוא. ולאו עיקר פירא הוא. דהפרי אפילו גדל כל צרכו (כל שלא יבש ובשל כל צרכו) הוא נאסר בכך. וכן אע"פ שעדיין לא הגיעו לכלל פרי. התבואה מתקדשת משתשריש. וענבים כפול הלבן. אע"ג דאכתי לא גמר פירא. ובין הכי. בין הכי. כה"ג ודאי לא חשיב בריה. דכל עיקר דין בריה. אגב חשיבותיה הוא. דדמי לדבר חשוב. שאינו בטל. להכי בעינן גמר פירא מיהא. בבציר מהכי. ודאי לא חשיב. וכל שכן לתוספת אחד ממאתים. דלאו בכלל פירא לגמרי הוי. ולא חשיב מידי.

כל מל"ת שיש בה קום עשה כו'. אבל לא קיים לוקה. צ"ע משום התראת ספק.

השורט שריטה פשיטא לי דאינו חייב. עד שקרע העור ויצא דם. ואין לה שיעור לשריטה.

חמש שריטות בחמש אצבעות. ובבת אחת דווקא נקטה. וצ"ע למה.

אחת נ"ל דאצטריך ליה. סד"א ושרט. שם דבר קבוצי הוא. כמו שער. שאע"פ שהוא במשקל יחיד. אינו פחות משתים. וכן צמר. הוא שם לקבוץ המין. ולא יפול על אחד נפרד. וכן כל דבר. או מעשה ומלאכה. הנגדרים בדברים רבים קטנים מאד מקובצים. לא יורה השם אלא על המקובץ. בעצם וראשונה. ולא הונח שם למתפרד. בהיותו מקרה רחוק. שיעמוד דבר קטן הכמות או האיכות יחידי בעצמו. מבלי חבור והתקבצות הרבה מחלקיו או קצתם יחד. כי אז יוגדר בשם. וזולת זה לא יתכן לו שם לקטנותו ומיעוטו. והכי נמי הכא. כיון דחייב על שריטה כל שהיא. מהו דתימא לא יתחייב על אחת קטנה בכל שהו. אלא בעושה הרבה שריטות. ביחוד שמעשה השריטה המקובצת נקראת שרט. על משקל צמר תבן ירק. והדומים להם בענין המקובץ. קמ"ל.

כתובת קעקע בהא קמיבעיא לי. אי בעינן קריעת העור. או ברושם בעלמא סגי. אע"פ שלא פלשה השריטה את העור כולו. ולא יצא דם. כיון דמכל מקום רשומו נכר. ונשאר קיים. על ידי הצבע המתקיים ברושם כל שהוא. ועמ"ש בס"ד בי"ד (סקפ"א) ותו מספקא לי. אי בעי נמי שעורא זוטא מיהא כדי כתיבה. ואין כתיבה פחותה מאות קטנה. או דילמא כיון דאפשר ביו"ד. דהויא נמי אות (וקרוי כתב. כאותה ששנינו אפילו כתב אחד מעכבן. אע"ג דלענין שבת בעינן שתי אותיות משום רושם. שכן כותבין על קרשי המשכן לידע בן זוגו. וכי הא דאמרינן מה הנער יכול לכתוב יו"ד. שמע מנה דלית לה שעור למטה. וכדכתיבנא בס"ד במו"ק בהלכות כתיבת תפלין בא"ח. אי הכי ליכא קפידא לגמרי. אלא בנקודה אחת קטנה כל שהיא. סגי. וצ"ע.

כופת גרסינן בתי"ו. לשון קשירה. כמו כופתין את הטלה. ובמשניות של תי"ט בה"א שבוש.

שתי ידיו על העמוד. ז"ל הריב"ן. נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות. או אמה וחצי.

זה מוכרח קצת. מפני שהוא עומד פניו לעמוד. נשען וכפות עליו. נמצא אילו היה העמוד גבוה יותר. היה מכסה לבו. כי שתי אמות הם שני שלישי גובה קומתו של אדם. והרי הוא לוקה מלפניו. על לבו. עד טבורו.

נפטרו ידי כריתתן בגמרא פסיק ר"א הלכה כן. נ"ל דאית בה נפקותא לדינא. אליבא מ"ד לוקה ומשלם. דלרחב"ג דס"ל בר מלקות הוא אינו נפטר מתשלומין (אם הזיק) ואליבא דר"י דאין מלקות בחייבי כריתות. והרי היא כמיתה שלכם שפוטרת מן התשלומין.

מנין ארבעים מ"ש תי"ט בשם הר"מ שאם הוסיף אחד על נ"ט אינו עובר בלא יוסיף.

אינו נראה. אלא ודאי עובר. ולוקה עליה לדעתי אליבא דת"ק. ולית לן למדרש טעמא דקרא.

חזן הכנסת עומד עליה עומד מצד אחוריו.

ולא אחוריו ממש. אלא מצדד עצמו. כדי שיוכל להוליך הכאת הרצועה על פני רוחב גבו.

אמנם מלפניו. נראה שהיה מכה אותו לאורך הגוף. בין החזה עד הטבור. והיינו פי כרסו. שמהטבור מתחיל הכרס (עפ"ט דנדה מ"ה. ובפי כרסה. פירש"י כנגד טבורה).

אכן להריב"ן ד"א. כשהוא מכה לרוחב גבו. מגעת הרצועה. בכרסו שלפניו.

לא עומד אמוכה קאי. וחזן כבר נזכר שעומד.

הא כל היושב ולא עבר כו'. פירוש שלא תחשוב שאין שכר לנמנע מעברה. אלא נמלט מענשה בלבד. קמ"ל שיש לו גם שכר כעושה מצוה בידים. אבל לא בא לומר שא"ל לעסוק במצוה. מחמת שנמנע מעברה. זה פשוט מאד. וכן כתוב סור מרע ועשה טוב. בודאי אין אדם נפטר מעשיית הטוב. אלא העוסק במצוה אחת. שנפטר מאחרת בעת שעוסק בה (ולמ"ד בשא"א לו לקיים שתיהן דווקא) לא זולת. והוצרכתי לכך. מפני שראיתי טועים בהבנת משנתנו זאת.

ואמנם לפמ"ש רע"ב. בלא"ה אין לטועה שיטעה בכך.

נותנין שכר כעושה מצוה לרע"ב וזה דווקא במי שבא לידו דבר עברה וכבש יצרו כו'.

הכי מוקמינן לה בגמרא שילהי פ"ק דקידושין. ועיין מטפחת (ח"ב סס"ב).

ר' שמעון בר רבי לא מצינו לו במשנה דבר הלכה ושמועה אחרת. בלתי זו לבדה.

לפיכך הרבה כו'. ע"ל רע"ב כדי להרבות שכרם כשהם בדלים מהם. היינו לפי שגדול המצווה ועושה. שיצרו תוקפו. ועמש"ע בס"ד שלהי אבות.