לחם שמים על משנה מעשרות ב:ח

ולקצות פטור. נראה פשוט כמ"ש בתי"ט דלא פטר ר"י בלקצות. אלא באוכל א' א'. אבל צירף שתים ודאי חייב:

וטעמא דת"ק דמחייב בלקצות בכל גוונא. צ"ל משום דס"ל דלוקח עיניו במקחו. כדפירש הרע"ב בסמוך ריש פ' דלקמן:

ודמסקינן בגמרא אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הא מני ר"י. דכוותיה קיי"ל ודלא כת"ק דהכא. וא"כ לא אתיא מתני' דלקמן ר"פ כר"י. ועיין לקמן:

ולפמ"ש לעיל מ"ז דאיכא לאוקמה לההיא אליבא דר"י. בע"מ שיאכל בדבר הנגמר. כגון תאנים הנאכלין לחין מתוך הכלכלה ודכוותה. אי בעית אימא פטר ר"י הכא אפילו בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים.

וצ"ל הא דתנן לעיל מ"ה דר"י מחייב בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. משא"כ במחליף דהכא. דלאו מקח גמור הוא. ות"ק דמחייב. ע"י צירוף הוא דמחייב. דהו"ל כדבר שנגמרה מלאכתו. וא"כ מתני' דר"פ דלקמן. צ"ל כמ"ש בתי"ט שם. דמ"מ מודה ר"י דאמרינן לוקח עיניו במקחו. בהוקבע בחצר. ע"ש:

ואם נפשך לומר דמ"ז דלעיל נמי כקונה בדמים ממש הוי. דמקח גמור הוא. משו"ה נאסר בצירוף. נמי אתי שפיר. ומתני' דהכא מיתוקמא כדפרישנ'. ומתני' דבסמוך ר"פ דאסורין. בצירוף:

ואב"א מיחוורתא כדשנינן מעיקרא. דלא שרי ר"י הכא. אלא בא' א' וכמ"ש בתי"ט. ואפ"ה תיתי מתני' דלקמן כר"י. דשני ליה בין מקח גמור לשאינו גמור. או דילמא לאו הכי. וטעמא דמתניתין דר"פ דבסמוך כמו שאכתוב שם בביאור יותר בעזהי"ת:

משנה לחם עיין ירושלמי דמייתי הר"ש. ואיכא למשמע מניה. דמותר לקיים המורכב אף בא"י. ודלא כר"ע.