לחם שמים על משנה כלאים ט:א

אם רוב מן הגמלים מותר. לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים. ומותר אפי' לכתחילה לערב ולטרוף זה בזה. ולא שייך ביה אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד' ד' ע"ב]. דהכא תרווייהו דהתירא נינהו. ואפי' הראב"ד מודה בהא דשרי. ועמ"ש בס"ד בחידושי לי"ד (סימן רצ"ט) ובש"י סי'. ואע"ג דמכוין לערובי למשרייה בכלאים איכא למימר דשרי ודוק. ועמ"ש לעיל פ"ב מ"א:

ואפילו את"ל דהתם אסור במכוין כל שניכר. היינו משום דכל זמן שניכר עדיין לא נתבטל ולא התירוהו אלא לזריעה. היכא דלא ניחא ליה בקיומן. ומתבטלין אגב מחשבתו ודוק. משא"כ כאן דבטל ברוב מחמת שאינו ניכר עוד:

ועפ"ז תבין שא"צ למ"ש בתי"ט בד"ה אם רוב מן הגמלים דבתר שמא אזלינן במין במינו ואפי' אית לחד שם ליווי. וכוונתו ליישב איך מתבטל צמר רחלים ברוב צמר גמלים. כיון דלאו מינא הוא ובעי ששים. משו"ה קאמר דאזלי' בתר שמא ואע"ג דאית ליה שם ליווי דצמר רחלי' מקרי. אפ"ה חשיב מין במינו דסגי ברובא. ואולם לא ידעתי מה יאמר הרב ז"ל בפשתן וקנבוס שטרפן דבטילי ברובא. וקנבוס לא איקרי פשתן בשום צד. ולא מינא דפשתן הוא כלל לא בשמא ולא בטעמא:

איברא בקושטא לא צרכינן הכא להא דאמור רבנן בשמא וטעמא. דמין במינו ליבטל ברובא ובשא"מ ליבעי ששים אפי' ביבש. דהתם היינו טעמא דכי בשיל להו הדר יהיב טעמא בקדירה. מה שאין כן במידי דלאו בר קדירה הוא דליתא לנתינת טעם. ודאי דעדיף וקיל מין בשאינו מינו ממין במינו. דאיכא מ"ד באלף לא בטיל [מנחות ד' כ"ב ע"ב]. ובשאינו מינו לכ"ע סגי בביטול טעם בדבר הנ"ט. וה"ה בדבר שאינו נותן טעם דבביטול היכר סגי. והכי נמי אע"ג דצמר גמלים לאו מינא דצמר. וקנבוס לאו מינא דפשתן הוא לגמרי. אפי' הכי בטלי ברובא היכא דלא מינכרי. דכיון דשוין בחזותא תו לא מינכרי. ואזלינן בתר רובא בכל דוכתא. וזה ברור מאוד וק"ל:

משנה לחם בלח"ש בפיסקא איברא כו'. נדפס טעמא יתיר בטעות.

משנה לחם שם בפיסקא כתב. ש"ג באפיה. צ"ל באפי.

משנה לחם שם והראוי. צ"ל מהראוי.