לחם שמים על משנה כלאים ח:א

כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. עמ"ש בתי"ט ונ"ל דוחק גדול. דמ"ש דהו"א טורח הגידול הותר ולא ליהנות בהן:

הוא דבר תימא כי מה תועלת בקיום אם לא יהנה מהן. ומי יטריח עצמו בגידול דבר שאין לו הנאה ממנו. ועוד לאו ק"ו הוא. מה כלאי זרעים שאסורין בקיום מותרין בהנאה. כלאי בהמה שמותרין בקיום פשיטא דמותרין בהנאה:

ותו דקאמר נמי ואי תנא לקיים הו"א לאחר שגדלו על ידי עכו"ם וכו' עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר דאי סברא היא דליתסר גידול דומיא דזריעת כלאים. לעולם ליתסר. דקמפטם להו וקרבי איסורא. ואיזה גבול יש לדבר דקתני מותרין לקיים. ואיזה חילוק יש בין גידול לקיום. הא תרווייהו איתנהו בעולם. ואי שרית להו לקיימן. ודאי דבכל גוונא שרי בין זמן מועט או זמן מרובה בין גידלו כל צרכן או לא זה פשוט בעיני:

והנלע"ד נכון דמשו"ה אצטריך דאי הוה תני לגדל הוה אמינא לגדל לצרכו ולהשתמש בו קמ"ל דשרי. ולא מיתסר משום משתמש בכלאים. ומ"מ לא יקיים הרבה ביחד דלא ליתו לידי רביעת כלאים. דהו"א אפי' גרמא ממילא נמי אסירא בהרבעת כלאים. דלא הותרה אלא הנאתן אחר שבאו לעולם. אבל לגרום ביאתן לעולם. דהויא ודאי דומיא דזריעה ומביא פסול לעולם. סד"א דאסור. משום הכי תני נמי ולקיים. דממשנה יתירא שמעינן דשרי לקיימן אפי' הרבה. ואע"ג דבאין זה על זה. וקמ"ל כדשמואל דאמר בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת [בבא מציעא ד' צ"א ע"א]. וקיי"ל כוותיה ומותר להכניס שני מינין לדיר. ואי תני לקיים בלחוד. הוה אמינא מאי לקיים דקאמר היינו לגדל והנאה לחוד אשמועינן דשריא. ולגרום הרבעה אסור כנז"ל. משום הכי תני תרתי כנ"ל.

והא דתנן הכא מותרין לגדל ולקיים. והא אשכחן בגמרא פ"ק דחולין [ז' ע"ב] דא"ל ר"פ ב"י לרבי מ"ה בביתו של זה, ש"מ דאסור לקיימן. התם בפרידה לבנה לחוד איירי. ותו הכא באיסורא דכלאים לחוד מיירי. בסכנתא לא קמיירי. דכוותיה פ"ג דחולין ופרק גיד הנשה (דצ"ה) וק"ל.