לחם שמים על משנה קידושין ג

ואם הראה על השולחן אינה מקודשת ודאי. עד שיעידו עדים שהן שלו. ואם ספק מקודשת בספק.

שאפילו בארץ כנען לא ינחלו פירשו תו' ל"מ בארץ גלעד. דכיון שהי"ל יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו כו'. א"כ בדין הורע כחם א"ל יעברו. אלא אפילו בארץ כנען. שלא יפה כחם אם יעברו. שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען. אפ"ה הורע כחם א"ל יעברו.

צריך טעם. וכי במה נשתעבדו. ולמה יגרע חלקם באמירה בעלמא. שבקשו ארץ הגלעד לאחוזה. אם לא משום קנס. על דרך גמלא בעי קרני כו'. כך צריך לדחוק.

אבל מ"ש תי"ט בסמוך בשם התו' לא נהירא לגמרי. עם שיש לדמותה לאותה ששנינו מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. ונתן להם דרך מן הצד. מה שנתן נתן כו'. אברא לא דמי כאוכלא לדנא.

כסבור כתי"ט לא ידעתי מה שמוש הכ"ף. נראה לי שהיא כ"ף הקירוב. כמו כאיפה שעורים. ור"ל כמו סבור. לא שהיה חושב כך במחשבה גמורה. אלא מחשבת טעות הדמיון.

וי"ל גם בהפך שהיא כ"ף ההתאמתות. ככ"ף מכרה כיום והדומים. ושניהם כאחד טובים וקרובים יותר. ממ"ש בתי"ט בזה.

לאחר שיחלוץ לך יבמך קסבר אין קדושין תופסין ביבמה. לשוק. כתי"ט ואינה הלכה.

ואיכא למידק הא מיהת ביבמה מספקא מילתא וקיי"ל צריכה גט. אי הכא מ"ט אינה מקודשת לגמרי. נהי דתצא. גיטא מי לא בעיא. וכי לא קא יהיב גט. ומת יבם או חלץ. ובא אחר וקדשה. מי תפסי בה קידושי ודאי. הא פשיטא צריכה גט משניהם. וי"ל דהכא לכ"ע אינה מקודשת כלל. כיון דלא קדשה האידנא. אלא לאחר שיחלוץ יבם. וכיון דתלי במעשה אדם אחר. ואינו בידו. ולא אתי ממילא כמו המקדש לאחר זמן קצוב. משו"ה אינה מקודשת לד"ה. וצ"ע מאי דוחקיה דרש"י.

והוכר עוברה דבריו קיימין להחמיר. כ"ד הר"מ ז"ל. מכלל דתפסי בה קדושי שני. ואת"ל ספקא הוי. וצריכה גט משניהם. או מגרש ראשון. ונושא שני. וצ"ע.

היו לו מקודשת צ"ע אם מקודשת ודאי. משום דתלי במעשה. עמש"ל בד"ה לאחר שיחלוץ.

קדשתיה וגרשתיה והרי הוא פנויה לפנינו.

נשבית עיין לשון הר"ן. ואחרים אמרו כיון דמה שהאמינה תורה חדוש הוא. שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א דעלמא.

כך היה צ"ל. שלא היה ראוי להיות אפילו כע"א דעלמא. שהרי קרוב הוא.

אין הבוגרות בכלל אבל הקטנות והנערות כלן צריכות גט מספק. ש"מ ליתא לדלבן. דלא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה. אלא כיעקב סברה מתניתין. ויעשה כן בישראל ע"פ סבה. כאותה הכתובה.

משתי נשים שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה רש"י. נראה דלאו דווקא אלא בהווה דבר. דמי לא משכחת לה נמי בנשאן כאחת. וילדה אחת קודם לחברתה.

קדשתי את בתי כו' נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ"ז כו' ה"נ כו'. אע"ג שהמקדש יאמר שזוהי שקדש. אינו נאמן. דהתם ה"ט כו' דחזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דילמא לא זוהי שקדש עכ"ל תי"ט. ולא אמר כלום. אטו ודאי היא. הלא אינה אלא ספק. וכי אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. להעיד על המוחזקת אשת איש ודאי. להתירה לומר נתגרשה. למשרייה לעלמא. או איפכא. אבל שלא במקום חזקה. הרי ודאי שמענו ממשנה דלעיל. שאחד נאמן להתירה לברר ספקה. שאף על פי שמעמידה בחזקתה. מ"מ מידי ספק לא יצאה. שמא לאחר נתקדשה. א"כ הכא נמי. אם יבוא המקדש ויאמר זוהי שקדש. פשיטא אין ספקו של אב מוציא ודאי של מקדש.

ולאו ק"ו הוא. אם אחר נאמן אע"פ שאין האב מכירו אם הוא המקדש. מי שהאב מכירו. והרי זה ודאי קדש. צריך לומר שנאמן.

ובאמת אפילו אחר נמי. פשיטא לי דמהימן הכא כה"ג נמי. דחד דינא הוא כדלעיל. אע"ג דהתם ודאי מקודשת. ומעמידה על חזקתה וכאן זו שאומר עליה שקדשה. הוא בא להוציאה מחזקתה. הרי אינה מכחישתו.

ושמא אפילו במכחישתו. הוא נאמן. מפני האחיות שנשארו בחזקתן ע"י כך (זיל בתר רובא) וזו שאומר עליה שקדשה. עכ"פ בספק היא. ונאמן לברר ספקה. זה ברור בעיני.

עתי"ט בשם הה"מ דמוקי למתניתין בכתב לה כתובה. ובמקום שכותבין ואח"כ מקדשין. וזה דוחק גדול. וי"ל לעולם שקדש ואח"כ כתב. וכששמות האם והבת שוין. והלכו עדים למדינת הים.

ממזר שנשא שפחה אע"ג דלכתחלה ש"ד כדכתב הרע"ב. נסיב לשון דיעבד. משום דכל העושה מדוחק. כדיעבד דמי בכל דבר. וכתי"ט דל"ק אמאי לא נקט נכרית. משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה. והרי הבן שלו. ובידו לשחררו. משא"כ לגייר אין בידו. שאין מטבילין גר קטן ע"ד ב"ד. ע"כ.

לא ידענא מאי קאמר. הא בהדיא אמרינן דמטבילין אותו. אלא שאם הגדיל יכול למחות. וכ"ש ע"ד אביו. דבודאי מגיירין אותו וכמו שהיא משנה ערוכה במקום שרשם בתי"ט. שאפילו ע"י אם מטבילין. ובמ"כ לא הבין דברי עצמו. שלא כתבו התו' שם אלא. שאין דרך ב"ד להטביל קטן פחות מבן שלש. ויותר מבן שלש אפילו ע"י עצמו מטבילין. כ"ש ע"י אביו. אלא הכי הול"ל: משום דקיי"ל הגדילו יכולין למחות. משו"ה לא פסיקא.