לחם שמים על משנה כריתות ו

ישפך לדבר הכל. כתי"ט צ"ל דעבדי מניה.

והבשר עתי"ט. עד הא זבח פסול ממש הוא. שמעתי ולא אבין מה הוקשה לו. מעיקרא פשיטא ליה. דלא הוי חולין בעזרה. א"כ זבח כשר הוא. והדר קאמר הא זבח פסול הוא ממש. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. מי ראה כזאת. מי שמע כאלה. ובזה הרחיב לשון וטרח בכדי.

בא"ד והשתא קשיא אדרב אשי כו'. הא זבח פסול ממש הוא. גם בכאן יש סתירה תוך כדי דבור. דקאמר הא זבח פסול הוא כו'. משום דגמר ומקדיש. הא גופה קשיא. וכן כפל ושלש.

עוד בסא"ד. ומעיקרא ל"ק דלא חולין בעזרה הן. אלא קדשים גמורים. דגמר ומקדיש.

וא"כ מאי טעמייהו דרבנן. בתלוי משנשחט כו'. דיצא לבית השרפה. דודאי ככ"ע אתיא. דנ"פ רבנן. הא ע"כ צריך נמי לטעם דמתחזי כו'. ולא סגי בלא"ה.

עיין מו"ק (ס"א) ולעיל פ"ד מ"ב.

חייבי אשמות תלוין פטורים בחי' גמרא רציתי לומר דווקא אם נודע לו ספקו אחר יוה"כ. הוא דפטורין. אבל אם נודע הספק קודם יה"כ. ונתחייב באשם תלוי. אפשר שחייב להביאו לאחר יוה"כ. מאחר שכבר נתחייב בו. ונעשה אצלו חובה כקרבן ודאי. איברא פשטא דמתניתין לא משמע הכי. מדסתם סתומי ולא מפליג. ובגמרא (דו"א) נמי משמע דליכא לפלוגי כדאמרן. מדאקשי מספק יולדת ושארא. דספיקייהו מקמי יוה"כ אתיידעו.

ואי הכי איכא למבעי. אם נתחייב באשם תלוי. קודם יוה"כ. והפריש לאשמו. ועבר עליו יוה"כ. מה יעשה בו. שהרי יוה"כ כפר כפרתו ושמא ירעה אליבא דרבנן.

אפילו עם חשכה ע"ל פ"ד משנה ב'.

תקבר רבנן גזור. ואסרוה בהנאה שמא קודש היא. וקודש שאיני נאכל. אסור בהנאה אחרת. שאין מאכילין קדשים לכלבים.