לחם שמים על משנה כלים כד

והבאה במדה עיין תי"ט שכתב. ולכן נ"ל דאף הר"ש לא איירי אלא שאם ראוים למדרס. דבהו לא מיירי דאילו בהם כשראוים למדרס טמאים בכל. לא היה צריך להטריח עצמו בזה. שהרי כבר כתב כך הר"ש עצמו. תמה אני אם עיין התי"ט בפיר"ש. כי בחנם הטריח. שהר"ש כלל כל זה בלשון קצר.

אך מה שהוסיף תי"ט לחלק יצא. לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. ולא עוד אלא שגם מ"ש ר"ש אבל פתחה מצדה כו' לא נהירא. כי נ"ל דלא אמרו בדחזו למדרסות. אלא בשעיקר תשמישן למדרס. לא בתשמיש טפל. דכי בטל העקר. בטל הטפל. כדתנן בפרקין דלעיל. ודוק.

ומש"ע תי"ט גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ"ך דטמאים מדרס ואין מטמאין בשאר טומאות כו'. במ"כ נשתבש. כי לא נשנה כך שם. אלא לישנא דר"מ התם הוא דאטעייה. ואין אנו מודים לו בכך. כמ"ש שם בס"ד. והנה החריד עלינו כל החרדה הזאת. בשביל לשון ר"מ. שאין אחריותו עלינו. ולא כן שמענו לר"ש.

של ידים נ"ל רבותא נקט. ובדאיש מיירי. אבל דאשה לא צריך למתני. דהיא עשויה לכסות בה כל הגוף. ככתוב הבי המטפחת אשר עליך. והיא מך"ד תכשיטי אשה.

ושל יוצאת החוץ לרע"ב סודר שנותנות כו' כשיוצאות לחוץ. וי"מ כלומר של זונות פ"א סבכות שנקרעו ורוב שער יוצא לחוץ ע"כ. הפ"א אינו מדויק. וק"ל. אמנם י"ל כל הג"פ דבר אחד הוא. דהיינו טעמא של יוצאת חוץ טהורה. לפי שאינה מקפדת על גילוי שערה. יען מצח אשה זונה לה מאנה הכלם. אדרבה פורעת ראשה כשיוצאה לשוק. שית זונה ונצורת לב. לקרוא לעוברי דרך. ומגדלת שער כלילית. ותיטב את ראשה (כענין שכתוב באיזבל. שפקסה שערה ותשקף בעד החלון למצוא חן בעיני יהוא. ע"י שער באשה ערוה) למען תזכר. ותעגב על מאהביה. לפיכך שבכה שלה שיוצאה בה. עשויה נקבים גדולים ורחבים. באופן שלא יתכסו שערותיה. שהיא מתנאה בהם. והיינו דקרי לה הכא יוצאת החוץ. לאשמועינן טעמא דמילתא. ולהבליעו בנעימת הלשון. דהיינו משום דהשער יוצא לחוץ. ועוד שהפרוצה בביתה לא ישכנו רגליה. והסבכה שלובשת ביציאתה. לפתות בה בני אדם עשויה. ובבית אינה מנחת סבכה בראשה. ועפ"ז יכולני לישב גם גרסא שלנו. ושל ילדה משו"ה טמאה מדרס. מפני שמקפדת מאד שלא יראה משערה כלום. דוק.

מהוהא מורכב משתי מלות. מהו (כמו ואהרן מה הוא) הא. כלומר מה זה נחשב למאומה. תרגום זה. הא.