לחם שמים על משנה כלים א

סדר טהרות

לענין מ"ש הר"מ בהקדמת פירושו לסדר זה. בדין משמשי ע"א. עיין מ"ש בס"ד בלח"ש פ"ג דכ"א.

שם ע"ג וכאשר נגע הראשון לדבר אחר. כצ"ל. ור"ל באוכל אחר. שם ואמנם היות משקין טמאין יטמאו האוכלין. היא מדרבנן. ר"ל משקין הטמאין ממגע. משא"כ במשקי זב וזבה. שהן אב הטומאה. שם דג"ב. ולזה בא לשון התוספתא. משקין (טמאין) מטמאין כו'. כצ"ל.

אבות ע"ל הר"ש בתי"ט. ומסיים בה דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. כלל זה נאמר בו. חוץ מן המשקה. כדתנן פ"ח דפרה. כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקין.

ומ"ח שאין בהם כדי הזיה לימא תנן סתמא כר"מ. עמ"ש בחי"ג פ"ק דיומא (יד"א).

במגע עיין לשון הר"מ שהובא בתי"ט. והוגה במקום האדם צ"ל השרץ. אך ההגהה היא שבוש נגלה. אין לשונו סובלו. שכוונת הלשון רצויה כמו שהוא לפנינו. ר"ל שאם נגע השרץ (או כל דבר טמא) בשטח גשם האדם. בכל מקום ממנו. הנה טמאהו השרץ לאדם. אמנם ודאי כן הוא גם בהפך. שאם נגע אדם בכל שטח גוף השרץ וכל טמא שהוא. באיזה מקום ממנו שיהא. נטמא. מקרה אחד הוא לטהור. לקבל טומאה. ולטמא. להביא טומאה. שניהם שוים בכך. ומורה על זה גם סיום לשון הר"מ. באמרו ואין הבדל בין שנגע בדבר הטמא בידו או ברגלו כו'. לא ס"ד באלו אלא אפילו נגע בשערו. והוא הדין בנגעו בשער של שרץ ונבלה. כמ"ש בעור והרוטב.

ומ"ח ע"פ הר"מ. ודע שאמר יתברך וכבס בגדיו וטהר בערב. כצ"ל. שם אולם כאשר פרש ממטמאיו שיהיה ראשון כו' וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה שיטמאו אלו הכלים כו'. לשון זה משובש. כי אין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה (כמש"ל) כמדומה כאן חשב שהנושא נבלה נעשה אב הטומאה. ונשתבש המחבר (או המעתיק שלא הבין לשונו) כי היא סתירה מבוארת מניה וביה.

שם הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתם נטמא גופו. גם לשון זה נעדר הבנה. מוטעה בלי ספק. ור"ל שהנבלה ממשאה נטמא כו'.

וחשוכי בגדים ע"ל הר"ש. ובשלמא עצם כשעורה כו'. ר"ל עצם דמת. דלא קחשיב תנא.

עתיו"ט ז"ל. עוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא והנוגע במי הנדה יכבס כו'.

כלפי לייא. הא קמהדר אדלא בעי כבוס. ונסיב קרא דבעי כבוס. וקרא דאייתי נמי לא כתיב ביה כבוס. אלא יטמא. ונכשל בתי"ט כדרך שנכשל רע"ב בכאן.

מטמא משכב תחתון כעליון ע"ל רע"ב עד מטמאין אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים.

ר"ל אבל לא אדם וכלים שנגעו בהן. אחר שפרש הזב מהן. כתב עוד דאילו תחתונו של זב כו' אפילו עשר מצעות זע"ג זו ואחד מן הטמאים הללו (נגע) בעליון כו'. כצ"ל.

מרכב עתי"ט שמ"כ שתפוס הוא מה שאחרי הרוכב ומה שלפניו. אנכי הרואה דברי מפרש זה הם דברי הגמרא רפ"ג דעירובין דקרי לתפוס שהוא מרכב. גבא דאוכפא. והיינו ודאי מה שבולט מן האוכף מלפניו ומלאחריו. שנשען עליו הרוכב בעת רכיבתו שיהא יושב זקוף. ולא יתנועע לפניו ולאחריו. במרוצת הסוס וקפיצתו. וע"י בליטות הללו היוצאות מן האוכף. נשאר הרוכב מיושב כדרכו. שהעצים האלה מחזיקים אותו ביניהם באמצע. ותומכים רכיבתו שלא יפול מן הסוס. לכן נקראים מרכב (בשהם סבת הרכיבה ולא תתכן בלתם) והוא חלוק מן המושב. שהוא הכסא של האוכף. שיושב עליו הרוכב. וזה הכסא דין מושב יש לו. דמאי שנא ממושב דעלמא. וזהו מ"ש שם בגמרא. אי דיתיב עליה היינו מושב מילתא דפשיטא היא. שכל העשוי לישיבה. וישב עליו הזב. מטמא מושב (שמגעו ומשאו שוים) בין שמושבו מונח על הקרקע או על כל דבר שיהא. ועל האדם ועל הבהמה. הכל שוה. לעולם מה שתחתיו ועשוי לישיבה. מושבו הוא. ולא ירדתי לסוף דעת התו' שהביא תי"ט כי מגמר' הנ"ל שלפנינו מוכח דאין חילוק בין ישיבה לישיבה. בין במושב דקרא. בין דמשנה. כמה לא חלי ולא מרגיש בתי"ט גברא דמריה סייעיה.

שהוא מטמא תחת אבן כו' ע"ל תי"ט והשתא איכא תרתי גוונא אבן מסמא. אחת שהזב ע"ג האבן ומשכבות ומושבות תחתיו. ר"ל שמשכבות ומושבות טהורים נתונים תחת האבן. דשאר דברים שאינם ראוים למשכב ולמושב. אין הזב מטמא אותם באבן מסמא כו'. ואחד שהמשכב והמושב תחת האבן. ר"ל משכבו ומושבו של זב שכבר שכב וישב עליהם ונעשו אב הטומאה. הם תחת האבן. והטהור יושב עליה. כך צריך לבאר לשון זה של תי"ט ולהשמר המעיין מן הטעות. בערבוב הלשון המשותף לטהור ולהפכו.

חמור מכולם המת ע"ל רע"ב. עד ומה שמצורע מטמא בביאה. אין טומאתו כטומאת אוהל. דאם הכניס ידו בבית המנוגע טהור. ר"ל מצורע דחשיב במתני' למעלה מזבה. כייל נמי בית המנוגע. ואבן המנוגעת. אפילו נכנס כולו. וכליו בידיו. אינן טמאין מיד. וכן אם עמד בפנים. ופשט ידיו לחוץ. או להפך. צריך שהייה. וכן המצורע צריך שהייה. כשנכנס שלא ברשות. גם אינו מטמא כלים שבבית. אלא עד ד"א. לדר"ש עיין פי"ג דנגעים.

שם ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. כו'. דביאה במקצת לא שמה ביאה.

היינו בנכנס דרך אחוריו. אבל כדרכו. כיון שהכניס ראשו ורובו לבית טהור. טמאהו. ובזו טומאתו חמורה ממת. שמצינו מקצתו בפנים. והבית טהור. עספ"ד דאהלות. ושם פ"ו.

ומת דמטמא אפילו עובר. שמעינן ממתניתין דקוברי המת שהיו עוברים כו' רפ"ו דאהלות.

עוד יש במת. שאם הוא מאהיל על האדם. או אדם מאהיל עליו. טמא. מה שאין כן במצורע שאינו מטמא טומאת אוהל אלא בביאה לבית. ותחת דבר המסכך עליו. ועל האדם והכלים.

ופטור מן הפריעה כו' עמ"ש בס"ד רפ"ק דמגלה.

בפירוש הרא"ש (דח"ב בראשו) שקדש יהושע כל עיירות (מוקפות חומה של א"י) בקדושת כו'. כך צ"ל לדעתי. שם כלומר לנשאו צ"ל.

עזרת ישראל מקודשת שאין מ"כ נכנס לשם הוא הדין דהוה מצי למתני רבותא טפי. שאין טהור גמור נכנס לשם עד שיטבול. אע"ג דלא חסריה מידי. דהכי תנן פא"ל הממונה (מ"ג) עמ"ש שם בס"ד. אלא דקמ"ל אפילו טבל והעריב שמשו. אינו נכנס עד שיביא כפרתו.

החיל מקודש עמ"ש פ"ב דמדות.

לשחיטה לשון רע"ב. אע"פ שאפשר לזר לשחוט בעזרת ישראל. היינו כמדת רבי. אבל אליבא דריב"י דמרחק צפון לא אפשר. ואתיא נמי כברייתא דכולן אני קורא בהן תכף לסמיכה שחיטה. חוץ מזו שהיתה בשער נקנור כו'. דאזדא לה בשטתיה. כדאוקמה סוגיא דתלמודא פ"ג דזבחים (דלג"א).

הילכך לא מסתבר פסקא דהר"מ פ"ה מהלכות בית הבחירה (הלכה טו) דשביק מתניתין וברייתא. ופסק כיחידאה ולקולא.

ולענין שחיטה בזר. היכא דאפשר בכהנים. עמ"ש בפא"ל הממונה ופ"ד דקידושין. וריש חולין. ורפ"ב דזבחים. ובתשובה כ"י על עסקי ריבה הנחשדת.

ולתנופה בגמרא ספ"ק דיומא משמע. שברגלים היו דוחקים ונכנסים לשם להשתחוות. וגם משם והלאה עד לי"א אמה של אחורי בית הכפורת ועחי"ג וצ"ע איך דינם של י"א אמות הללו. לענין עשר קדושות דבמשנתנו. ועיין הגהה שלי בסיום ספר קצ"נ. ובהגהותי לרמב"ם ה"ל בב"ה.

בפיר"ש וחייבין עליה חטאת. מחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ושאר כל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתם. כצ"ל. בפירוש רא"ש. ועוד לר"ל (נ"ל ט"ס. דלר"ל עזרה בעינן. אלא צ"ל לר"י) איכא שוחט הפסח על החמץ. כצ"ל.

שאין ב"מ ופ"ר נכנסים כו'. עתי"ט סוף הדבור. ואפילו שלא רחוץ ידים ורגלים. לא מיחייב אפילו בהיכל בלא עבודה. אשתומם על זה כשעה חדא. מי אפשר למימר הכי. עמ"ש בס"ד פאל"ה (מי"א). שוב עיינתי בר"ש. חזינא דמספקא ליה טובא. ולא אסיק ביה מילתא ברירא כדמסיק תעלא מבי כרבא. ותי"ט מפשט פשיטא ליה מאי דצריכא לפני ולפנים וצריכא רבה.

בפיר"ש אכתי תקשי למה פוצעים אביאה ריקנית. דביאה דבין האולם ולמזבח (והיכל. לאו) חדא קדושה כו'. כצ"ל.