לחם שמים על משנה גיטין ב:ה

עשי"ע (סך"ו).

ואין בין חש"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא.

האשה כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר"ן אע"ג דמחוסר הקצאה בין כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'.

ולא אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ"ע.

וחרש קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה.

חרש ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ"ש תי"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ"ש בתי"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע"ד זו ואצ"ל זו. אע"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא.

פתוח ונסתמא עמ"ש בס"ד במו"ק א"ע (סקמ"ב).

וחזר ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ"ש שם בס"ד.