לחם שמים על משנה עדיות ד

הכל מודים שהיא מותרת ולא שייך טעמא דהכנה. דדווקא לידת ביצה חשיב הכנה. כו'. שאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח כו' עכ"ל הרא"ש.

תמיהא לי. א"כ לא הכינה שבת כלום. וי"ט הכינה לעצמה. גם לא ידעתי מניין לנו דבר זה. ולדידי מסתברא איפכא. ביצה כבר נגמרה מכל וכל. מאתמול. הילכך הויא הכנה.

והיינו דאמרינן עם יציאתה נגמרה. לכל דבר. משא"כ עגל שלא נגמר עד עת לדתו ממש.

והא דאמרינן ב"פ הבא על ב"פ. נ"ל בדשחטוה לאם ביום שכלו חדשיו מיירי. ועכ"פ חיות העגל תלוי באמו. כל עוד שלא נעקר לצאת. כי עובר ירך אמו הוא. ונזון ממה שאמו נזונת. אבל ביצה משנגמרה. שוב אינה מחוברת לאמה, ואינה מעורה עמה. ולא נזונת ממנה. אלא כדמנחא בכדא דמיא. ואוכלא דאפרת הוא. אלא שדלת נעולה בפניה. עד שתצא לאויר העולם.

כרם רבעי עמ"ש בס"ד במשנה לחם מ"ו פ"ז דפאה.

ובה"א כולו לגת והא מילתא נמי חומרא כו' אצל העניים. משום גזל בע"ה, ראב"ד.

קשיא לי. למה ליה למימר הכי. והא איכא דעדיפא. משום דעניים מפקעי ליה מקדושתו. ומשום גזל שמים. הוה ליה למימר. וכמ"ש ראב"ע בכיוצא בה. הרי אתה כמהנן ממון. ואין אתה אלא כמפסיד נפשות. שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'.

א"צ לנקב עתי"ט שמגיה בלשון רע"ב מוחל בחי"ת. ובאמת אינו כן. אלא מוהל בה"א גרסינן. כמ"ש בס"ד בטהרות.

אע"פ שמנטף טהור פירושא דהך מתני' קשיא טובא לדרך המפרשים. כי איך אפשר להעלות עה"ד. שאדם יקבל טומאה מן המשקין שאינן של זב וזבה (אם לא טומאת ידים. עפ"ח דפרה וריש כלים ובכ"מ) ואנן סתמא תנן. שוב ראיתי שגם תי"ט הרגיש בזה. אבל לא נתיישב כלום בדבריו. ועוד אי מתורת משקין קאתו עלה. הלא אין שעור למשקין טמאין. בכל שהו מטמאין הן את הידים. ותו מאי שנא שמן טמא מתחלתו דסיפא. משמן טהור שנטמא. מי לא בעי טעמא. מכל הלין. נ"ל ד"א הגון בפירוש משנתנו. משום חנינה נגעו בה. דשמן מין רבב הוא. ובבגדים חוצץ. כדתנן על של בנאים מצד אחד חוצץ כו'. ועל בשר אדם נמי בדין דלהוי חציצה. כי השמן סותם נקבי העור. ונסרך על העור. לכן סיכה דינה כשתיה בכ"מ. אלא משום תועלת האדם והנאתו בסיכה. בטל השמן ע"ג גופו. ולא חייץ. מיהו כי מנטף. דאית ביה טובא דלא צריך ליה. ולא בטיל אגב גופא. הויא חציצה לב"ה בכדי סיכת אבר קטן. דהוי ליה דבר חשוב לחוץ. משום דכה"ג קפיד עליה. וחציצה בקפידא תליא מילתא. ומשו"ה כל מה שנדבק השמן. ע"י סיכה ונסרך בבשר. לא חייץ. אבל טפי דלא ניחא ליה ביה. קפיד וחייץ. ובשמן טמא מתחלתו. מעיקרא קפיד עליה. ולא ניחא ליה שישאר על בשרו יותר מכדי סיכה (דפורתא עבדי לה) ומאי דטפי. ודאי קפיד עליה לב"ש נמי. ופליגי בשיעורא.

טופח ומטפיח נראה משום דכל משקה טופח. מטפיח הוא בלי ספק. אלא שהטופח גרידא. כשמטפיחים בו. לא נשאר בטופח כלום. לכך הוצרך לומר ומטפיח. כלומר שיש בו כל כך משקה. שלאחר הטפחה עדיין נשאר בו לחות של טופח. ואינו מתקנח כולו כשמטפיח. ששני הדברים נמצאים בו ביחד.

ובה"א צריכה ממנו גט שני עתי"ט שהאריך הרחיב לשון לבאר כוונת הר"מ בפירושו כאן שקלסו מאד. ולכוונו עם מ"ש בחבורו. של"א חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא כו'.

ואולם לדעתי מה שדחה תי"ט. זהו האמת בכוונתו ז"ל. ור"ל דמ"ש הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. באשתו. זוהי הפליאה הגדולה שנתפעל ממנה. ועשה לה כל הקלוס הלז. דקמ"ל חדושא. דעדי יחוד בלבד. יש להם דין עדי ביאה ממש לכל דבר. באשתו שנתגרשה. אע"פ שבאשה אחרת. אין להם דין עדות קדושין כלל. וזה מפני שאז אין לו יכולת על זה. כלומר משום דחציף מאן דמקדש בביאה. ואין אדם שליט על זה. להחציף פניו. לומר לבני אדם. ראו שאני עושה זאת. אע"פ שיצרו בוער בו. לאהבת אשה. ואינו מושל ברוחו. בדבר זה. דיצרא דעברה אלים טובא. מכל מקום לא יוכל להסכים לעשות חוצפא יתירה. שאין יצרו תוקפו בה. לתת גם פיו לחטיא את בשרו. ומאחר שאין לו יכולת על זה. משו"ה לא מהנו עדי ביאה. ואין חוששין לביאתו. לקידושין.

משא"כ באשתו. שיש לו היכולת על זה. לשתוק ולבעול לשם קדושין. לפי שכך אמרו חכמים. שהן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה של קדושין. וזה ודאי דבר נפלא. שלא השוו מדותיהם. אשמעינן הילכתא. ואשמעינן טעמא.

ואחד מופנה. ה"ה אם נשוי נכרית. אלא לרבותא נקטיה. דאפילו אין לו אשה. פליגי בה.

והלה מלה יוונית. שוה היא לזכר ולנקבה.

סדין בציצית וביום דהוא מצותו. אתי עשה. ודחי ל"ת. והקשו תו' דהיכא דאפשר לקיים שתיהן. כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כו'.

והא לא קשיא. לא ילבש טלית כלל. דציצית לאו חובת גברא. דמיירי שצריך להתכסות בסדין. ולא סגי ליה בלא"ה. ואחר אין לו.

וכתי"ט בשם כ"מ. דקושיא מעיקרא ליתא. כיון דדרשינן סמוכין כו'. א"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע"כ. ואינו מוכרח. איברא איכא לאשכוחי. היכא דלית ליה. אלא חוט אחד של צמר לתכלת. ומיבעי ליה לקיומי מצות לבן בציצית של פשתן. כה"ג הוא דשרי רחמנא. כיון דלא אפשר ולא סגי בלא"ה.

אי נמי אע"ג דאפי' ציצית צמר בטלית של פשתן. נמי אשתרי. היינו דווקא היכי דלא אפשר ליה בטלית דצמר. מיהא היכא דאפשר ליה דמצי לקיומי תרוייהו. עלית של צמר. וציצית דצמר. לעולם אימא לך דלא דחי. ולא שרי רחמנא כה"ג.