לחם שמים על משנה דמאי ד:ב

לא יאכל עד שיעשר. פשוט כמ"ש בתי"ט. ולא הבנתי מה שכתב ז"ל. וא"ל דלעיל בלקח ואין לו מה יאכל עכ"ל:

ותמה על עצמך האיך אפשר להעלות כן על הדעת ומה צורך ללמדו ממ"ש הרמב"ם [בפ' י"ב מהל' מעשר הל' ג'] דאם אין לו מה יאכל מי אצטריך לאשמעינן דבשבת שואלו ואוכלו על פיו. ובלי שאלה ובחול נמי מי איכא למימר דאסיר. אטו מי גרע מאכסניא [פ' ג' משנה א'] דמאכילין אותן דמאי:

משנה לחם ואע"פ שאינו מאמינו פירוש לא תימא משום דמהימן ליה האידנא בשבת. אי משום כבוד שבת. ואי משום כבוד פרוטגמא חדשה. ונ"מ דאי בקושטא לא מהימן ליה בהכי. ס"ד השתא נמי לא ליכול בהדיה עד שיעשר. אלא אוכל עמו שבת ראשונה אע"פ שעדיין הוא אצלו בחזקתו. ואינו מאמינו גם היום. כמו שאינו נאמן בחול. גם מתמול גם משלשום. מ"מ התירו לו לסמוך עליו בשבת הראשונה.

משנה לחם אע"פ שנדר הימנו איכא לפרושי דהכא בשכבר נדר בפועל ממש קאמר. ואשמעינן רבותא. ורישא בהגזמה בעלמא. קס"ד דגזים ולא עביד. קמ"ל.

משנה לחם לא יאכל עד שיעשר ולא דמי ללוקח פירות דלעיל. דהתם למ"ש מעשר על הכל. משא"כ כאן שאינו מעשר למוצאי שבת. כך נ"ל פשוט.