לחם שמים על משנה חולין ד:ה

קורעו ומוציא דמו אבל לחתוך אבר אבר ממנו לא. הכי משמע בבתרא דיומא (פע"א) דלא סגי ליה בלא קריעה.

קרעה ומצא בו ב"ט חי טעון שחיטה. עתי"ט שהקשה בשם הדרישה. מאי קמ"ל פשיטא. ונדחק מאד ליישב דהו"א שהתורה התירה מה שבבהמה בלא שחיטה. ע"כ. ואי אפשר לשמוע דבר זה. אטו מי עדיף מאיבריה. וכי באיזה סימן יוכשר. ולא התירה תורה טהורים אלא בסימנים. ואף הם אינן ניתרים אלא בשחיטה. ולי נראה. דקמ"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. וש"מ דאף השוחט את הטרפה. ומצא בה ב"ט חי. לכ"ע ניתר בשחיטת עצמו. ואפילו לדברי המתיר. כדאמר רבא בגמרא.

היינו דהאריך בלשונו לפי שלא נשחטה אמו. טעון שחיטה. דאע"ג דקיי"ל שחיטת אמו מטהרתו. אפ"ה כי ליתא לשחיטת אמו. מהניא ביה שחיטת עצמו. והוא הדין לשחיטת טרפה. דכליתא דמיא. ולא מהניא ביה ולא מידי. וזקוק לשחיטת עצמו. שהרי לא נשחטה אמו. שחיטה המתרת באכילה. הוי ליה דומיא דקרעה. שעושה אותה טרפה. דוק. א"נ קמ"ל. דשחיטה מועלת בו. ס"ד לא תהני ביה שחיטה. כיון שמתה אמו. עובר ירך אמו הוא. ואיידי דתני רישא טעון. או לא. תני נמי סיפא האי לישנא.

והוי יודע שכל הדינים השנויים כאן בבהמה גסה. שכנגדם בבהמה דקה. היולדת לחמשה. דין בן ארבעים. כדין בן שמונה. ובן חמשה. כבן תשעה. לענין התרתו ע"י שחיטת אמו. או ע"י שחיטת עצמו. ולמחלוקתו של ר"מ וחכמים. כדאיתא בתמורה (די"א ע"ב) והתימה שלא זכרוהו המחברים כלל. ועשי"ע (סך"ה).