לחם שמים על משנה חגיגה ג:ג

אוכלים אוכלין נגובים בידים מסואבות. מי שתחב לו חבירו כו' ע"י כוש או כרכר גמרא. ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וק"ל דלא מצינו ידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמילתא נקט עכ"ל תי"ט:

וקשה בעיני לדחות דברי מאור עינינו רש"י ז"ל בשתי ידים:

ושמא י"ל בזה דעבוד רבנן היכרא. לתרומה דאקילו בה לאכול עמה חולין בידים מסואבות. ואמרו שיאכל ע"י פשוטי כלי עץ כדי שיזכור. ויזהר שלא יגע בידו בתרומה. כשיאכל עמה חולין. (או שיכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור או כל דבר. כאותה ששנינו פ"ח [משנה י"א] דכלים. והרוק חשוב משקה. ויטמא לכלי וק"ל). והשתא דעבדו ליה תקנתא למיכל דווקא בפשוטי כלי עץ מידכר דכיר:

שוב ראיתי שדברי רש"י תלמוד ערוך הם. בגמ' דפרק אין דורשין (ד"כ ע"א) דתניא התם גבי סל ומגריפה. היה בלבו על הסל ולא על המגריפה. ומוקמינן לה באומר בלבי היה לשומרו מדבר המטמאו ולא מדבר הפוסלו דמגריפה טמאה. ואף על גב דכלים אין מקבלין טומאה מולד הטומאה. אלא ממשקין שהן תחלה:

ואין לומר שנטמאת המגריפה במשקין כדכתבו התוספות שם. דאי הכי לא הוי קרי ליה דבר הפוסלו דמשקין נעשין תחלה לעולם. אלא ודאי לא שנא משקין. ל"ש דברים הפוסלים. דסתמא קאמרינן מדבר הפוסלו. ואפ"ה מגריפה עם שהיא כלי מקבלת טומאה:

וטעמא כדכתב רש"י שם דלכתחלה אסור להשתמש בה טהרות. אף על פי שאין המגריפה אלא פסולה. ויש לה דין רביעי. ואין רביעי עושה חמישי. אף על פי כן לכתחלה אסור:

אי נמי נפקא מנה לאוכל הדבוק בה. שהוא פסול באכילה. ע"י חיבור המגריפה. נעשה האוכל של קודש כמוהו. (כך נ"ל לפרש דאין לומר דחייש רש"י לדילמא נגע דבר הפוסל גם בדבוק במגריפה. דאם כן למאי נ"מ מגריפה טמאה. אי לאו דמגריפה מייתא טומאה לדבוק בה זה פשוט. ותו אכתי תיקשי ליטמא נמי מה שבסל ודוק) זהו העולה מפירש"י שם. והוא דבר ברור ומוכרח דע"כ מהני פסולא לאוכל. ודברי הרמב"ם בזה בסוף הל' מטמאי משכב ומושב צע"ג. כי מ"ש הכ"מ שם הוא דוחק עצום שא"א לאומרו (עיין זבחים דצט"ב):

וזכינו שיפה פרש"י כאן דבדווקא נקטו כוש וכרכר. ומשום דפשוטי כלי עץ נינהו. והרמב"ם בפי"ב מהל' אבות הטומאות אוסר אפילו בכוש אלא שהוא יש לו פירוש אחר בזה:

ועוד יש לזכותו ממ"א שהרי מדברי ב"ש בגמ' פ"ח דברכות [ד' נ"ב] כדמקשינן לדידהו דניטמו ידים לכוס. ומהדרינן אין שני עושה שלישי בחולין. שמענו דלב"ה נמי כלי מקבל טומאה מידים בתרומה. ומ"ש שם הכ"מ בשם הרי"ק דב"ה לטעמייהו דב"ש קאמר. אין נראה כן מהגמרא. דהא לא קמפלגי אלא באם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ודוק. צ"ע:

ומ"מ ראשון נ"ל עיקר. דהיכירא הוא דעבדי בהכי. כשיאכל ע"י פשוטי כלי עץ שמתוך כך יזכור. וכאותה שאמרו שילהי הניזקין [דף ס"ב ע"א] בחבר העושה עיסתו של ע"ה ומפריש חלתו בטהרה. שמניחה בכפישה או באנחותא. שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה. כי היכי דליהוי ליה היכרא לע"ה. ולא יגע בתרומה עצמה. דאי משום טומאה דע"ה לא הוה צריך לכלים דלאו בני קבולי טומאה. דע"ה אינו מטמא כלים כמו שאינו מטמא בהסט. כדכתבו שם רש"י ותו' שאינו כזב ודוק. והכא נמי דכוותה והוא הנכון: