לחם שמים על משנה בכורות ו

הסחוס ע"ל תי"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. א"כ הה"א שרשית. כמדומה ר"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג"כ חסחוס. בחי"ת כפילה בתיבה. ושניהם לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה"א וחי"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה"א הידיעה יש כאן זרות כפול. וא"צ לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא.

שחור ונכנס בלבן הכי גרסינן. ולא גרסינן ב"פ בשחור.

חוטמו שנפגם כו'. אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. תדע שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף.

שפתו כו'. כלומר חודה החיצון. נראה היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור.

נפגם הזובן אבל ניטל לא. וא"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי"ט.

לא דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי.

במוקדשין לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש"ל (זבחים ספ"ג) אע"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא.

א"ל אלא ביצה אחת עמ"ש בס"ד בספר אגרת בקורת.

יבלת אפילו היא בלובן כו'. לשון רע"ב. לקוח מפיר"מ. ותמיהא דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש.

שאינו מגיע לערקוב נראה שהעי"ן תחת האל"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ"ע. מ"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה.

ובעל יבלת. פרע"ב בלובן שבעין ואין בה שער. וליתא אליבא דסוגיא דגמרא. כמש"ל מ"י.

וזקן עמ"ש בס"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ"ט סוף ע"ב) שנדחקו בחנם יע"ש.

ושנעבדה בו עברה. דת"ר כו' והרע"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח"כ שנרבע תי"ט. וי"ל דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ"ל. לא שנא רבע. ל"ש נרבע. מיפסל. ואע"ג דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ"ז דסנהדרין מ"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן.