לחם שמים על משנה ביצה ה:ב

אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין. כתב תי"ט בשם הר"ן וז"ל וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה. וגם צריך שיהא נכתב בו ביום. ומשו"ה לא חש למיתנייה. ומיהו בתוספתא תני לה עכ"ל:

ונ"ל דהא דאיצטריך ליה לתנא ברא למיתני גירושי'. היינו גירושי' דעבד דלא בעי' כתיבה בו ביום. וקיי"ל האומר לעבדו בכל ל' שמשמ' שמוציאו מרשותו יצא לחירות. וכופין הרב לכתוב לו גט שחרור. וקמ"ל אע"ג דהשטר אינו מעכב. ליכתב בו ביום. מ"מ אסור לשחרר עבדו בשבת אפילו בכה"ג. דהיינו בפה ובאמירת הרי אתה בן חורין. כיון שעי"ז מתחייב לכתוב לו שטר. והרי הוא מוציאו בזה מרשותו לרשות עצמו:

ואין לומר דאי משו"ה אכתי לא צריכא. דהא משחרר עבדו עובר בעשה. וכיון דעבירה היא. פשיטא דלא איצטריכא. דהא משכחת לה נמי משום מצוה. כגון לצרפו לעשרה [גיטין ד' ל"ח ע"ב]:

ושמא כה"ג באמת מישרא שרי. וכדעת ר"ת [ד' ל"ו ע"ב ד"ה והא] באין מקדשין. דבמקום מצוה כגון שאין לו בנים שרי. (ועמ"ש בס"ד ריש יומא דזימנין ודאי משכחת לה דשרי לקדש בשבת). ואפשר ג"כ לומר דאפילו אליבא דרש"י הא נמי שרי. כיון שהיא מצוה עוברת. ולא דמי לקידושי אשה וק"ל:

א"כ היינו טעמיה דתנא דידן דלא תנייה. משום דלא פסיקא ליה. כיון דבמקום מצוה מותר:

ואפי' גירושי אשה נמי הוה מצי למיתני. וכגון שכבר כתב הגט. ולא הספיק ליתנו לה עד שחשכה. דליכא למיחש לכתיבה אפ"ה אסור. אלא מהך טעמא דאמרן לא נסיב לה רבי. כיון דליתה נמי מילתא פסיקתא. דבשכיב מרע דתקיף ליה עלמא שרי. להכי לא תני לה:

ובהכי ניחא לן נמי מאי דאיכא למידק תו במתני' מיכדי תני כל הני דאסירי משום דדמו למקח וממכר. ומקח וממכר גופיה אינו אלא מדברי סופרים שמא יכתוב. ואמאי שביק ליה. ולא אשמעינן ברישא אין קונין בהדיא. אלא מטעמא דפרישית דתנא דידן לא נקיט הכא. אלא כל הני דאפילו במקום מצוה מיתסרי כשיטת רש"י ז"ל. וקנין דמצוה משכחת בשבת. בקונה בית בא"י וכותבין עליו אונו (שהוא גמר קנינו ודוק) אפילו בשבת:

והך דגירושין בתוספתא שבידינו בדקתי ולא מצאתיה. אבל חפשתי ומצאתי שגם התו' הביאוה בריש הזורק (דעז"א) ושם ראיתי אחרי רואי שת"ל כיוונתי לדעת התו'. שגם הם ז"ל כתבו שם בזה הלשון. דמשו"ה לא תני בפ' משילין אין מגרשין. משום דשכיב מרע שרי לגרש. וגם משם נלמוד לקנין דמצוה דשרי בשבת. כההוא עובדא דשכיב מרע דאמר רבא ליקניא לההוא דוכתא:

והצריך אלי עיון בדבר זה. מה ראו על ככה שלא להתיר טלטול הגט. שאיני יודע לו שבות. אלא מפני שאינו ראוי לו בו ביום. ומחמת שאמרו אין מגרשין. ואע"פ שהם התירוהו בשכיב מרע. ומדוע לא העמידו דבריהם בקנין:

אולי י"ל בזה דטלטול הוי מעשה בידים וחמיר טפי דדחי שבת בקום עשה. ואף על גב דאינו אלא מדרבנן. דמשו"ה אשכחן דאחמירו בהנך שבותין טפי. ואפילו במקום כרת. ומצינו שקוראין לשבות שעושהו בידים. דיחוי שבת. כאותה ששנינו שילהי יומא [דף פ"ג ע"א]. החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו שספק נפשות דוחה את השבת:

ואע"ג דבקנין נמי בעינן חזקה. מיהו בכל דהו סגי לה. כדתנן [בבא בתרא ד' מ"ב ע"א] נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו חזקה. ולא מינכרא מילתא באחודי דשא. למקרייה מידחי שבת בידים ולא חיישינן לה:

אי נמי שאני מקח וקנין דמדברי קבלה גמרינן לה כמפורש בכתובים בדברי נחמיה. ודברי קבלה כד"ת דמו ולא צריכי חיזוק. אבל טלטול דמוקצה מד"ס הוא. וכל מדבריהם צריך חיזוק יותר [יבמות ד' ל"ו ע"ב]. ושני התירוצים נראים אמיתיים:

משנה לחם בלח"ש ס"פ עצמו. נ"ב אי נמי אליבא דשמואל דס"ל המפקיר עבדו. יצא לחירות. וא"צ גט שחרור. צריכא.

משנה לחם שם בסמוך (וכדדייקינן ריש המפקיד. למה ליה למתני בהמה. למה ליה למתני כלים).