לחם שמים על משנה ביצה א:ב

שאפר כירה מוכן הוא. כתב הרע"ב ואפר כירה מוכן הוא עכ"ל.

נראה שא"צ לשנות הלשון בשביל זה דה"נ מתפרש שפיר בלישנא דמתני'. ומודים אהנך תרתי מילי קאי. כלומר ומודים שאם שחט כו'. ומודים ג"כ שאפר כירה מוכן הוא. שאפילו שנחלקו ב"ש וב"ה בעפר תיחוח. אם מוכן הוא לכתחלה. מ"מ בזה שוין דהוי מוכן אף לכתחלה. והשתא ב"ש וב"ה אהא נמי קיימי. ואצ"ל כלשון הרע"ב דלאו אמילתייהו קאי:

ובגמרא לא איתא הכי. אלא פרושי קמפרש דלאו טעמא קיהיב לדלעיל. אלא מילתא באפי נפשיה היא. דבהא נמי מודו ב"ש וב"ה. וכבר עזרנו השי"ת במקומות מן המשנה. ליישב הלשון כמות שהוא. בלי תיקון תוספת וגרעון. אע"ג דלכאורה משמע בגמ' דמשבשתא היא. וכאן כמו כן לא אעלים עיני ממנו ואצא בו ידי חובתי:

ונ"ל בס"ד ליישב עוד באופן אחר דאפשר דטעמי' נמי קאמר. דמתני' אתיא אליבא דרבה. דס"ל דווקא אי מצינן למימר ליה שחוט מיד. והדר חפור וכסה. דכבר יש לו עפר למטה. הוא דשרינן ליה כדמסיק תלמודא. (וה"נ סליק פירושו דהרע"ב וק"ל) אלא דקשיא עליה דרבה דא"ה אתי לאמנועי משמחת י"ט. כדמהדר ליה רב יוסף עיין בגמ':

וזהו שבא בעל המשנה לתרץ. דלא תקשה לך השוחט דרישא. דעל כרחך לאו דיעבד הוא. אלא לכתחלה אמרינן ליה זיל שחוט והדר חפור וכסה. ואיפכא לא אע"ג דאתי למימנע ולא שחיט. משום דהרי אפר כירה מוכן הוא. ומצוי לו כדי ליתן ממנו עפר למטה. אף על פי שברוב לא יספיק האפר כירה. לכדי צורך כיסוי דלאחר שחיטה. דהא קודם סעודה קיימינן דשוחט עכשיו לאכילתו. שעדיין אין בכירה אלא מעט מה שנשאר מעו"ט אחר גריפת הדשן. מכל מקום לעולם נשאר קצת. כדי שיוכל ליתן ממנו למטה לפני שחיטה ודוק. (ומהכא נשמע נמי הא דמפלגינן בין הוסק מעי"ט להוסק בי"ט. שלא פירשו לנו רבותינו מנא ליה לרב ומהיכא דייק לה. דהא מתני' סתמא איתניא. אלא מדאיירי קודם שעת אכילה. דהאידנא הוא דקשחיט ומכין סעודתו. ונתבאר אגב גררא טעם נכון וסמך לחילוק זה ממשנתינו):

וכיון דלעולם מצוי מעט אפר כירה דמעי"ט. הויא מילתא דלא שכיחא כי לית ליה עפר למטה. משו"ה לא חיישינן לה:

ואליבא דרב יוסף נמי איכא לפרושי למתני' הכי דטעמא הוא דקיהיב. ואב"ה קאי דאמרי לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן. ולא חיישי לביטול שמחת י"ט. דחשו לה רבנן טובא. היינו טעמייהו דב"ה. לפי שאפר כירה מוכן הוא ברוב פעמים. והיכא דליתיה. מיעוטא דלא שכיח הוא. ולא חשו להא. והרי זה ודאי כפתור ופרח. בישוב לשון המשנה כהווייתו בלי שום דוחק ושינוי כלל. אלא שבעל התלמוד לא ראה להאריך בכך. והניח לנו פרט ועוללות בכרם המשניות כמלונה במקשה. לעמול ולטרוח בהם ולקבל שכר על הפרישה:

משנה לחם בלח"ש ס"פ קאי ובמקראות דבר מצוי ורגיל הוא אצל הפשטנים אב"ע ורד"ק. לדרשן במושך עצמו ואחר עמו.