לחם שמים על משנה בבא מציעא ו

והבריקה בבבלי נהוריתא. פירש"י והבריקה. מלשון ברק ברקאי. וכן מ"ש בירושלמי דבזק. מלשון כמראה הבזק. שפירושו כמו ברק.

אומר לו הרי שלך לפניך עיין פירוש רע"ב. צ"ל אבל אם שכרו לרכוב כו'. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו משאוי כו' חייב להעמיד לו חמור. ואם אינו מעמיד לו. אינו חייב ליתן לו כלום ע"כ. אבל אינו שוכר עליו (אף בדבר האבד) אפילו יש בידו משל משכיר. ולא דמי לאומנין ופועלין בדבר האבד. דהתם אינהו גופייהו אשתעבוד. ונכסייהו ערבין להון. אבל הכא לא שעביד נפשיה מידי. אלא בהמה הוא ששעבד. בשכרה. והרע"ב בשטת רביה הר"מ ז"ל אמרה. והוא הנכון בודאי דאילו לשטת הרא"ש וסיעתו. המשכיר בסתם חייב להעמיד בהמה אחרת עכ"פ. אע"פ שצריך להוציא עליו מבינו. כבר נשתעבד.

הילכך תמיהא לי על הרב תי"ט. דארכבה אתרי ריכשי. דמוקי למתני' בשטת הרא"ש במתה ונשברה. א"כ מ"ט שתיק הכא. אבל באמת אין צורך לשטת הרא"ש. שיש בה דוחק עצום בלי ספק. ופירש"י ברור מאד.

ואין בו גמגום כל עיקר. דחמור זה. ודאי לעולם נשתעבד. בין א"ל חמור זה. בין אמר חמור סתם. אלא דבדאמר זה. אם יש בו לשכור. ישכור. ואם אין בו. אומר לו הרי שלך לפניך. ולא הפסיד המשכיר משכרו כלום. ויפה כח השוכר באומר לו חמור סתם. שאפילו אין בו (בנבלתו) כדי לשכור. חייב המשכיר להוסיף ולהעמיד לו חמור בכל גוונא. אם תובע שכרו. מיהו אי בעי לאפסודי אגריה. תו לא צריך. ולא יפסיד מביתו כלום. כדפרישית. דבמאי אשתעבד. וזהו המחוור. ודברי רש"י קיימין. ודוק.

פטור עתי"ט שהעתיד לשון נ"י מעוות. וכך הוא לשונו. ולפיכך תנן להדיא פטור. דאי לא היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו. לא הו"ל למתני פטור. שהרי יש לחייב דנקט מנא. ע"כ. כוונתו מבוארת שר"ל דמיירי שהנערים הם ודאי שכיריו של בעל הפרה. שעושים אצלו כל מלאכה שיצוה אותם בכל עת. כמו שכירי יום או שנה. ולא שכרם למלאכה זו עתה. של זה השוכר ביחוד. דא"כ. פשיטא דשכיר מתחייב בשבירת הקנקן. דעכ"פ איהו דפשע בה. כדמסיק נ"י. שא"א אלא בפשיעה. ולא הו"ל למתני להדיא פטור סתמא. כיון דמאן דנקט מנא מבעי ליה לשלומי. אלא איירי שהם שכירים אצלו לכל מלאכה שירצה בעל הפרה. וס"ל כה"ג פטור משכיר אפילו מפשיעה. בשכיר לכל מלאכה תדיר ודוק. וזה ברור ומוכרח בהבנת לשון נ"י.

והבנתו של תי"ט. עקומה ועקושה מהופכת וזרה מאד. שפתי הנ"י ברור מללו.

להביא עליה חטים במדה ידוע. הקצובה למשא חמור. להביא שעורים באותה מדה. אכן סתם משא חמור. לתך.

קשה למשאוי גרסא זו אליבא דרבא. אינו חייב אלא כשהוסיף סאה ללתך.

שהנפח קשה למשוי ז"ל תי"ט בין לאביי בין לרבא. יש לי מקום עיון במ"ז פ"ו דפאה. דחשבינן נפח סאתים כבד יותר מארבעים סאה. ע"כ.

וכבר כתבתי שם בעזה"י. דליתא לפירושו התם. דקסבר הנפח של סאתים. מכביד להגביהו. ואין צורך לומר כן. כי יש בו כובד רב לאדם אחד. ואין למדין מהמרגלים ששלח משה. המה הגבורים. והנני יוסיף להפליא על הרב תי"ט. כי קאי בהך מסכתא ובהאי ענינא. שהיה יכול לעמוד על האמת בענין זה. שמשא אדם בינוני. אינו גדול כל כך. שהרי מבואר כאן בגמרא שעל משנתנו. ופירש"י בהדיא. בקב לכתף. למדנו שמשאו חמשת סאין.

ולכאורה יקשה מזה גם למה שפירשנו שם. ששלשה סאין. הוא משא אדם.

איברא לק"מ. דלא דמי כתף. איש עני. שעושה בשכר. ונושא בודאי יותר מבן חורין. שאינו נוטל עליו משא אפילו כדי כחו. אלא בקירוב מה שיכול לשאת בנקל. משא"כ השכיר העני. עומס עליו כפי תכלית כחו האפשרי. כדי לקבל שכרו משלם. ולכן אם יוסיף עליו רק קב. ירבץ תחת משאו. א"נ גבי שכחה. שיערה תורה. באדם הנושא בשלו לחפצו בלבד.

ותו יכילנא לשנויי אליבא דרבא. דלאגרא יתירא צריכא. איכא למימר אע"ג דמשאו אינו אלא שלש סאין. אין סברא לחייב שכר על התוספת פחות מקב. שהוא דבר מועט מאד.

אך דעת התי"ט. שגבה ממני. שאין השכל סובל. שיהא משא אדם יותר מכפל במשא חמור. ויותר ממשא גמל. רביע. וק"ל.

שוב ראיתי לרמ"ז. שמפרש סאתים דשכחה. מלבד התבן. ויכול להיות כך. א"כ דא ודא אחת היא. מ"מ אינו מוכרח.

כל האומנין. קבלנים. שמקבלים מידו של בעל הבית. עצים או אבנים.