לחם שמים על משנה בבא קמא ח:ו

התוקע נותן סלע כו'. כרמב"ם כו' ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת כו'. והרי"ף סובר שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושה וצער כו'. ואם יש רפוי ושבת. הכל לפי הענין. ובזה לא יכלו חכמים לתן קצבה.

ונראין דברי הרב מדברי תלמיד. כי התוקע יכול לסמות עין המוכה או להפיל כל שניו. ע"י ההכאה באגרוף רשע. או לחבול בו ולהחליאו עד קרוב למות. כענין שכתוב. והכה איש את רעהו באבן או באגרוף גו' ונפל למשכב. והרי כתוב שבת ורפואה בצדו.

הא ודאי לא באו חכמים להקל דין החובל. מדין תורה. שלא ישלם אלא סלע. אפילו הזיקו ברפוי ובשבת כמה סלעים. אלא להחמיר עליו בדמי בושת וצער בלבד. השוו המדה. וזה מוכרח. ופשוט מאד.

מנה צורי וכתו' תימה שחלוקין כל כך כו' אבל ליכא למימר דל"פ ע"כ. איכא למימר דפליגי בפלוגתא דרי"ף ור"מ הנ"ל. ת"ק כרי"ף. ור"י כר"מ ס"ל. דלא נתנו דבריהם לשעורין חלוקין. אלא כללו כל הארבעה דברים ביחד. ושעור מנה ודאי יספיק לארבעתם. אפילו גדולה. חוץ מן הנזק. שצריך לשומו כעבד.

זוז הוא הדינר. שארבעה ממנו בסלע מדינה.

ארבע מאות זוז נ"ל לתת טעם. מה ראו לקצוב זה השעור לדמי בושת הגדול. לפי שהרי הוא כאילו שפך דמו. דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיוורא. ודם הנפש משקלו כ"ה סלע. כמ"ש בס"ד בברכות הורי (פלג ח') וכן הוא דמי פדיונו.

ואמנם אע"פ שזה נחשב כש"ד. מ"מ איני עושה אלא מחצה. דאע"ג דאזיל סומקא. הדר אתי. משו"ה בדמי פלגא. סגי ליה. והיינו מאה סלע מדינה. שהם שתים עשרה סלע וחצי סלע צורי.

העביר טליתו. צ"ע היכי דמי. דלא מסתבר דאיירי בעטוף בטלית על בגדיו. דאין בשתו כל כך מרובה. והרבה בני אדם הולכין אף בשוק בלי טלית. אלא נראה דבמכסה בו גופו עסקינן. וכשמגלהו נראה בשרו ערום.

אי נמי בת"ח קמיירי. דלאו אורחיה בלא טלית. עמו"ק א"ח (ס"ח).

החובל בעצמו כו' פטור. קמ"ל דפטור אע"ג דלאו בר תשלומין הוי באיידי נקיט ליה. אע"ג דלא דומיא הוי דסיפא.

גם י"ל דפטור נמי מפגם משפחה.