לחם שמים על משנה בבא קמא ה

ורביע או רביע קאמר. והיינו שאם הזיקה מנה. וצריך לשלם חמשים. ואי אפשר להשתלם מן הפרה משתלם מן הולד עשרים וחמשה. וכתי"ט דה"ה נמי אם אין בפרה שעור חצי נזק. דמשלם המותר מהולד כו' והשתא אותו מותר משלם מחצה מולד. שהוא רביע. ואין לשון זה מדוקדק. דמשמע דכי בעי שלומי מחצה מותר. הוא רביע נזק לעולם. והא לא משכחת לה אלא פחות מרביע. דהא בנזק מנה. אין על הולד לשלם אלא כ"ה. כי ליתא לפרה.

וכל מאי דאיכא לאשתלומי מפרה. מנכה נגדו החצי. מחשבון כ"ה. שהוא רביע נזק שעל הולד לשלם.

או שנשכו כלבו לא מיבעיא נגיחה דתם דפטור ברשות המזיק. אלא אפילו נשיכה דכלב רע. שהוא מועד מתחלתו (עמ"ש בס"ד לעיל שילהי פ"ק) נמי מיפטר.

והסתכל בעין פקוחה. ותראה מחכמת לשון המשנה בדיוק נפלא ובהשגחה. דבסיפא לא אכפל למתני נמי. או נשך כלבו שורו של בע"ה. אלא נגח לשורו של בעה"ב בלחוד. כיון דאנגיחה תמה מיחייב. תו לא אצטריך ליה לאשמועינן נמי כה"ג במועד. דממילא משמע.

ונסתלקה תמיהת תי"ט.

בעל החצר חייב בקרן בכל גוונא.

ובשן ורגל. עיין לעיל מ"ב דריש מכילתין בפי' רע"ב ד"ה רשות הנזק והמזיק. ובח"מ (סי' שפ"ט) ודוק.

שהיה מתכוין עתי"ט שכתב ומזה אני תמה ע"ל הר"מ דמשמע דס"ל הקשא אף לאין מתכוין כו'. אומר אני. הר"מ אסוגיא דהתם סמיך. דפשיטא ליה לרבא כחזקיה. ובהכי סלקא מסקנא. עתו' שם. וצ"ע.

שמין את האשה עתי"ט. ונראה שבכלל שבח פדיון. כשרואין אותה מעוברת. דמיה יקרין מריקנית. שאין עליה קופצים כ"כ. שדואגים שמא עקרה או איילונית היא. וצ"ע

היתה שפחה ונשתחררה הא דנקיט האי לישנא כו' דעדיין לא היו לה בנים. רש"י. ור"ל בנים שהורתם בקדושה. דכי הו"ל בנים שלידתם שלא בקדושה. כדליתנהו דמו.

שיח אריך וקטין. צ"ע אם אין שעור לדבר. וסתמא משמע ארוך כמה דבעי. רק שעמקו יתר על רחבו. כדאיתא בגמרא גבי בור. אבל על ארכו לא הקפידו. דמ"מ איכא הבלא. וכן משמע מסתימת הפוסקים.

עבד או אמה סד"א הואיל והוא עם הדומה לחמור ליחייב. קמ"ל. ותי"ט כתב דלא תימא כל דאית ליה בעלים (א"כ נפלה לתוכו אשה. שיש לה בעל. יהא חייב) כו'. ונראה טעמא דאדון מיקרי לעבד ואמה. לא בעל ע"כ.

והוא טפל בלי מלח. אבל יש טעם בדבר כלשד השמן. משום דלא קרינן ביה והמת יהיה לו. עשי"ע (סמ"א).

אחר שור כו' נ"ל הוא הדין לסירוס.

וצריך טעם אמאי שייר ליה תנא. ועשי"ע (סקי"א. ולענין צב"ח שם סק"ו וסי"ז).

כיוצא בהם ונראה שהוא הדין לדגים שבים. כדמשמע בגמרא. שאף הן בכלל אסורין השנויין כאן. וצ"ע מ"ט שיירינהו. והו"ל לאשמועינן בהו רבותא טפי. ועשי"ע שם.