לחם שמים על משנה עבודה זרה ה

כל שבהנאתו ע"פ רע"ב יש משביח ולבסוף פוגם כגון שומן בשר עם חמאה. הלכתא רבתא לדין בשר בחלב.

כגון חומץ כו' עתי"ט. ז"ל אבל בכלי שאינו ב"י כו'. כשנתבטל בו המאכל כו'. כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו. דעדיפא הול"ל אפילו קדרה בת יומא. לא אפשר דלא פגמא פורתא (כדאיתא פרק אלו עוברים. ופרק גיד הנשה).

ויגוב הנקב. והוא פעל עומד (כעין נפעל מעצמו) לגזרת חסרי הנו"ן. בשקל יקום גוי. לא יגוש.

ותגוב המגופה.

כדי שיפתח כו' שלא תשבר כולה ר"ל כל המגופה.

משנכנסה לרשותם אסור ע"ל רי"ו בתי"ט. אבל בהכנסה לחוד לא נאסר. שאין חצרו קונה לו בע"כ. ודאי לא עדיף מחמץ דעשאו הכתוב ברשותו. ואפ"ה גוי שנכנס ובצקו בידו. אינו עובר עליו. פסק כו' דמשיכה קונה.

באיזה מקום. עפ"ה דבתרא משנה ז'.

מדד עד שלא פסק הב"י מפרש דודאי נגע בו הגוי. ומשו"ה תנן מדד ולא משך. לכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. לא הבנתי זה. דהא ודאי האי מדד במוכר עסקינן. דאי בלוקח מודד איירי. הא ודאי קאסר ליה מיד. אע"פ שלא משך ולא פסק והשתא היכי ליתני משך ולא מדד. דהוה אמינא איהו מדד נמי. צריכא למימר דמיו אסורין. עכבת גם עקבת בקו"ף. יש לו דמיון בכתוב בענין הלז. ולא יעקבם.

עכבת יין כתי"ט. ומ"ש הרע"ב שלא יצא כטפה או שתי טפין. לפום ריהטא כתב כן. דהשתא טפה אחת. שתים מיבעיא. ואני אומר אפילו בתלמוד. אין זה דקדוק. כמ"ש בס"ד פ"ק דסוכה. שנמצא כך הרבה. ואף בלאו כדאמרי אינשי. נמי יל"פ. טפה שהיא כשתי טפין. דהיינו טופח על מנת להטפיח. וזה אמת נכון וברור בלשון ובענין. לפי דעתי. ודוק.

ע"ל רע"ב. ואם עירה התר כו' אסור. אפילו חבית מלאה לתוך טפה. משום דקמא קמא אתסר.

בתי"ט ד"ה ואוסר. צ"ל ומסקי. ע"ש והוא שיזרוק מצרצור. כצ"ל.

ושעיר המשתלח ל"ג.

הרי אלו עתי"ט שכתב. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה עמ"ש בס"ד שם.

יגעיל תי"ט. ומ"ש הרע"ב ואח"כ מגעילו כו' ובלבון שלא הצריך הרע"ב לסופן כו'. כצ"ל. והמגיה בלשון התי"ט. לא הבין. חשב לתקן בלי דעת. לעשות לרוח משקל. והוא לו פנים קלקל.

שפה עמו"ק בי"ד סקפ"א.