לחם דמעה על איכה ה:ז

אמר אבותינו חטאו ואינם. כלומר כי גם אבותינו הראשונים חטאו ונכשלו בזה כי אמרו בפיהם נתנה ראש ונשובה מצרימה וקורא אותו חטא לב' סבות אם לפי שלא ראו עד עתה שאחרים נכשלו באותו העון ולקו כדי שיראו ויקחו מוסר ועוד שנית כי לא עשו הדבר בפועל רק חטאו במחשבה ודבור כי חשבו מחשבה ונתנו לב לשוב ודברו בפיהם אבל לא עשו הדבר בפועל ולכן אינו קורא אותו אלא חטא וז"א אבותינו חטאו בזה החטא בעצמו אבל אם חטאו כבר עברו ונענשו ובמדבר תמו ושם מתו וז"א ואינם. ואנחנו עם היות שראינו שלקו אבותינו לא לקחנו מוסר אבל העוינו והרשענו וירדנו בפועל למצרים לעזרה וכמ"ש מצרים נתנו יד וגומר וזה שאמר ואנחנו עונותיהם סבלנו כלומר כי העונות אשר יעשה אותם האדם הם כמו משא על האדם וכמש"ה כמשא כבד יכבדו ממני וז"ש ואנחנו עונותיהם סבלנו כלומר כי העונות אשר יעשה אותם האדם הם כמו משא על האדם כלומר כי נכשלנו במה שהם נכשלו ואם להם יקרא חטא ומכשול לנו בערכנו יקרא עון כדאמרן וז"א עונותיהם סבלנו:

והנה השי"ת השיב גמולינו בראשינו וז"ש עבדים משלו בנו וגומר כי לפי שהוא ית' אמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ולא עבדים לעבדים הוא הוציאנו שלא נהיה עבדים לעבדים ועל שחזרנו לשם וביטלנו מאמרו ע"כ עבדים משלו בנו כי כל העולם הם עבדי' לשי"ת ואנחנו היינו עבדי' לעבדים ואמר פורק אין מידם לרמוז איך היה הדבר מכ"מ כי הנה מצרים אפשר שהיא נקראת בית עבדים כד"א מארץ מצרים מבית עבדים לפי שאז"ל כי כל עבד שהיה יורד למצרים שוב לא היה יוצא באופן כי שם היה מאסר ובית מושב לעבדים והוא ית' הוציא את ישראל מארץ מצרים ועתה על דבר אשר ישראל ירדו מצרים לעזרה על כן עבדים חזקים משלו בנו אשר פורק וגואל אין מידם כי כמו שהעבד שהיה יורד למצרים שוב לא היה לו פורקן וגאולה כן עתה עבדים משלו בנו אשר פורק אין מידם ואין מידם מציל וגם כאשר ירדנו למצרים גם שם לא הונח לנו כי הנה אבותינו הראשונים אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וכו' לפי שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב אמנם בכאן אפילו מימינו בכסף שתינו וכ"ש הלחם כי בנפשנו נביא לחמנו וגומר וכן עורנו עור פני כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב באופן כי חשך משחור תארם וצפד עורם על עצמם וגומר:

אי נמי אמר אבותינו חטאו ואינם וכתיב אנחנו עונותיהם כו' וקרינן ואנחנו שמן הכתיבה משמע כי אנחנו עונותיהם סבלנו וזה הוא שלא כדין כי אבות לא ימותו על בנים ובנים לא יומתו על אבות ולכן קרינן ואנחנו לומר כי אבותינו חטאו וכו' וגם אנחנו חטאנו כאבותינו ולכן אנחנו עונותיהם סבלנו שהוא הכתיב כי כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם בידיהם מגיע להם רעה על עון אבותם ומגלגלים עליהם את הכל: גם אפשר לומר כי כשהאבות הם בחיים ויוכלו לקבל ענשם אינו מן הראוי כי אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה אבל כאשר כבר מתו האבות אז אינו מן התימה שהבנים יסבלו עון אבותם וז"א אבותינו חטאו ואינם כלומר כבר מתו וכיון שכבר מתו ואינם אנחנו עונותיהם סבלנו:

אי נמי הכונה לומר אנו מקבלים עלינו לסבול עונות אבותינו כענין שחייב הבן לומר אחר פטירת האב הריני כפרת משכבו וז"ש אבותינו חטאו ובשביל החטאות שעשו שהם השגגות בחטאם מתו וז"א ואינם נשארו עדיין עליהם העונות שהם הזדונות לסבול עונשם בע"ה ולכן אנו עשינו המוטל עלינו כפי הדין שאנחנו עונותיהם סבלנו וקבלנו עלינו להיות כפרת משכבותם:

אי נמי יובן כונת הכתוב הלז עם מה ששמעתי בשם חכמי קשטיליי' על מש"ה כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך וכו' והנה קושיא מבוארת יש בפסוק הזה פועל חכם כבד את אביך נאמר ובן יכבד אב ואיך הם עשו להפך והחטאות הקלים והשוגגים תלו בהם ואמרו כי בחטאינו והעונות המזידים תלו באבותם כאומרם ובעונות אבותינו ולהפך הי"לל כי בעונותינו ובחטאת אבותינו. ואמרו הם ז"ל כי בהיות כי השוגג בזמן שהיה בית המקדש קיים הקרבנות היו מכפרים על החטאות כי אדם מקריב קרבן ומתכפר לו אמנם המזיד אין קרבן בא על המזיד ולכן אבותינו שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים גם אם חטאו נתכפר להם חטאתם על ידי הקרבנות ולא נשאר עליהם בחוב אלא העונות כי אין קרבן בא עליו אמנם אנחנו אשר באנו אחר החרבן אפילו העונות שלנו עדיין חיים וקיימים וכ"ש החטאות שעדיין חיים וקיימים כי אין מקדש ולא כהן שיכפר בעדינו וז"א כי בחטאינו כו' כלומר כי אנחנו אפילו בעבור חטאינו והם השגגות הם סבה שירושלים ועמך יהיה לחרפה וכמ"ש בעבור העונות כי אלו ואלו הם חיים וקיימים ולכן הזכיר החטאות ולא הוצרך להזכיר העונות אמנם אבותינו שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים כבר נתכפר להם על החטאות שהם השוגגים ולא נשאר עליהם אלא העונות ולכ"א ובעונות אבותינו:

ועם זה אפשר שיובן הכתוב הזה בשנדייק אמאי נכנס בלשון חטא וסיים בלשון עון ולאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה כי פתח בכד וסיים בחבית. ועוד להבין מלת וחינם כי נראית תפל מבלי מלח והיה די בשיאמר אבותינו חטאו ואנחנו עונותיהם סבלנו אבל הכתוב מובן עם ההקדמה שהקדמנו כי אבותינו לפי שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים כל החטאות שחטאו בשוגג כבר נתכפרו חלפו למו ואינם ולא נשאר עליהם בחוב אלא העונות וכדאמרן וז"א אבותינו חטאו ואותם החטאות אינם כי כבר נתכפרו חלפו למו ואומרו ואינם שב אל חטאו ולא אל אבותינו באופן שלא נשאר עליהם בתורת חוב רק העונות ואנחנו עונותיהם סבלנו והוא פי' נאה בפסוק מסכים עם פירוש רבני קשטילייא: