לחם דמעה על איכה ג:מא

ובהיות כי אחר תיקון המעשה צריך גם כן לתיקון המחשבה והדיבור כי ג' המה מחבלים כרמים מחשבה דבור ומעשה על כן אחר שדבר על תיקון המעשה במ"ש נחפשה דרכינו וכו' אמר על תיקון המחשבה נשא לבבינו ודייק מל' נשא לרמוז כי האדם כאשר יחטא ואשם ולבו במחשביו הולך חשכים הוה ליה כאלו לבו טבוע ביון מצולה ואין מעמד על כן בעת טהר' הלב והמחשבה ה"ל כאלו נשא והגביה את לבו מטיט היון וז"א נשא לבבינו ואומרו לבבינו ולא אמר לבנו לרמוז אל מ"ש רז"ל בכל לבבך בב' יצריך ביצה"ט וביצה"ר וכן נאמר באברהם ומצאת את לבבו ואז"ל לבו לא נאמר אלא לבבו לרמוז כי אפי' את היצה"ר שלו תקן ולהבין דבר זה על מתכונתו כי נראה לכאורה דבר תפל מבלי מלח כי איך אפשר לשים מר למתוק ואם הוא נקרא יצה"ר אינו נקרא יצה"ט ואם הוא יצה"ט הרי הכל הוא יצה"ט והכל לב א' ולא יצדק עליהם לבבך כי לא כשאר אלא לב טוב על כן אפשר שהכונה בהיות דרכי בני האדם יתחלקו לב' מינין הא' הוא קיום מצותיו ית' עשה ולא תעשה סור מרע ועשה טוב וכל זה הוא עצת היצה"ט בודאי אמנם יש דברים אחרים בדרך משל מ"ש התנא הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כי כולם הם עצות היצה"ר ולפעמים אלו הדברים שהם בודאי מעשי יד היצ"הר מביאין את האדם לעולם הבא ולפעמים אלו מעשה ידיו הם להתפאר האדם כי ראוי שיתפאר בהם וכמו שמצינו בקנאתו של פנחס אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל ולא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ובזכות זה זכה שהוא חי וקיים לעולם כי פנחס זה אליהו וכל קנאה מוציא את האדם מן העולם וקנאה זו הושיב את פנחס בעולם וחי לעולם ובזה יצדק בכל לבבך בב' יצריך כי הקנאה היא פעולת היצה"ר וצריך לאדם להשתמש ממנה לצורך גבוה ולא לצורך עצמו וכן בענין התאוה מוציאה את האדם מן העולם וכמו שמצינו במש"ה והאספסו' אשר בקרבו התאוו תאוה והשי"ת הביא את תאותם כד"א ותאותם יביא להם אבל לא זרו מתאותם עוד אוכלם בפיהם ואף אלהים וגו' אמנם אם האדם כל תאוותיו יהיו לש"ש גם אם הוא נהנה גופו מאותם התאות הם מביאים אותו לחיי הע"ה כי במשל אם יזדווג האדם עם אשתו יהיה כונתו ומחשבתו לש"ש לקיים מצות פריה ורביה וגם אם הפועל בעצמו א"א שיעשה אלא היצה"ר וא"א לבא לידי קישוי אלא ע"י תאותו עכ"ז הפועל עצמו הזה מביא אותו לחיי הע"ה וכמעשה דאותו צדיק שנטע ה' נטיעות ע"י סדין וכולם היו מורי הוראו' בישראל וכן כל שאר התאוות אם הוא אוכל יכוין כדי שיהיה בו כח לעסוק בתורה כי היא מתשת כחו של אדם ואם הוא לובש מלבוש נאה יכוין למ"ש הכון לקראת אלהיך ישראל וכן בהליכתו לבית המרחץ יכוין לטהר את גופו לכבוד שבת וכן בכל תאות אשר יתאוה האדם יוכל לעשות בו לצדקה יחשב לו וכן בענין הכבוד ע"ד מ"ש בגמרא בשמתא מאן דלית ביה כי יכוין האדם כי מה שחפץ שיכבדוהו ולא יזלזלו בו הוא בשביל כבוד התורה אשר בתוך מעיו לא בשביל כבוד עצמו כי האדם המכבד בעלי תורה לתורה הוא מכבד לא לגופם וכמ"ש בגמר' הני בבלאי טפשאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן ואם הרוצה שיכבדוהו יהיה בשביל כבוד התורה אשר היא בתוך מעיו רדיפת אחר הכבוד הזה מביא אותו לחיי העה"ז והבא ועז"א נשא לבבינו כי על ב' היצרים רמז ודייק עם זה שרמז במלת נשא כי עד עתה היה טבוע ביון מצולה בב' לבותיו ועתה גם היצה"ר שהיה טבוע ביון מצולה כי לפתח חטאת והוא טבוע בעצם בטיט היון אם בקדימת הזמן שקדם ואם מצד טבעו הרע עתה נשא לבבינו הרי כנגד רמז המחשבה שתהיה לעולם טהורה אפילו שהפועל הוא פועל היצה"ר ואומרו אל כפים רמז אל שלימות הדבור שהוא רמז אל התפילות כמד"א כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' כדי שיגיעו תפלתינו אל אל בשמים שאל"כ ימצאו מעכבים רבים שלא יניחוהו לעבו' אל אל בשמים כמ"ש לקמן סכות בענן לך וגו':

אי נמי כונת אומרו נשא לבבנו אל כפים. הכונה לפי שהוא אמר למעלה שצריך שיתאחדו כולם כא' לשוב בתשובה בלב אחד וז"ש ונשובה עד ה' ובהיות כי אפשר שאני אומר לחבירי שאני שב בתשובה ואומר שאטהר את לבבי ובקרבי אשים ארבי כי האדם יראה לעיני' ולא ללבב לכ"א נשא לבבינו אפי' שהלב בקרב האיש עכ"ז נשא לבבנו אל כפים כדי שיהיה הלב גלוי גם לבני אדם כאשר הוא גלוי אל אל עם היותו בשמים כי הוא יודע תעלומות לב והכונה לרמוז אל גודל התשובה שתהיה כל כך בעיקר עד שכל העולם יעידון יגידון שהיא מלב ומנפש כאלו ראו את לבם נשוי בכפים.

אי נמי אמר נשא לבבנו אל כפים. בתפלות ובתחנונים ועיקר הצרה אשר נהיה צועקים עליה הוא בשביל האל שנסתלק השי"ת מבינינו כי עד עתה היה שוכן בתוכנו כד"א ושכנתי בתוכם ועתה נסתלק והלך לו אל מקומו הראשון שהוא השמים וז"ש בשביל האל אשר חזר לשכון בשמים וז"א אל אל בשמים.

אי נמי בהיות כי עתה כבר סלק הקב"ה מקום שכינתו ודירתו מן התחתונים וחזר אל מקומו הראשון שהוא השמים ואינו דר בתחתונים עכ"א צריך שנשא לבבינו אל כפים והם העננים שנקראו כפים כד"א הן על כפים חקותיך כדי שיוליכו העננים את הלב אל אל אשר כעת הוא שוכן בשמים והכונה הוא משל על גודל התשוב' שהם ברי לבב עד שיוכלו לתת לבבם לעבים שיוליכו אותם אל אל שהוא בשמים ויכירו וידעו ויראה זכות לבבם והיותם טהורי לב.

אי נמי בהיות כי מעיקרים הראשונים של החסידות הם הלב והכפים וכמ"ש דהע"ה נקי כפי' ובר לבב כלומר נקי כפים מגזל ומחמס ובר לבב ממחשבות רעות ולכ"א נתקן את שניהם וז"ש בתחלה נשא לבבינו אל כפים ונתקן את שניהם כא' כדי שאלו ואלו נשא אותם אח"כ אל אל בשמים ולא יתביישו לא הלב ולא הכפים מהתראות שניהם אל אל בשמים: