לחם דמעה על איכה ב:כא

הפליג עוד לספר גודל הצרות הבאו' על ישראל ואמר שכבו לארץ חוצות נער וזקן והכונ' לומר כי לקו בשתי' ברעב ובחרב כנגד הרעב אמר שכבו לארץ וגו' כלו' כי היו שוכבים לארץ ועטופי' ברעב בראש כל חוצות וכונ' שכבו יהיה פירושו או שנפלו מקומתם בתוך הרחוב כי לא היו יכולים לעמוד על עמד' מחמת הרעב ונפלו ושכבו לארץ. או יהיה שכבו לשון מית' כד"א ושכבתי עם אבותי כי היו מתים ממש בראש כל חוצות. ואמר כי הנער והזקן מתו ברעב מפני שאין דרך נער קטן ולא הזקן לעשות מלחמה כדי שיפלו בחרב אמנם הבחורי' מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צב' למלחמה וכן הבתולות הם מסעדות את הבחורים במלחמה בקולם וצפצופם והמייתם שעושים בפיהם כדי לחזק את לב הבחורים במלחמה כי אין כחם אלא בפיהם וכל אלו נפלו בחרב במלחמה שעשו האויבים עמהם וז"ש בתולותי ובחורי נפלו בחרב אבל הנער והזקן אשר לא מתו במלחמה כי לא בני מלחמה נינהו שכבו לארץ מתים ברעב והנמלט מהחרב מת ברעב:

ואומרו הרגת ביום אפך. הכונה ביום ט' באב אשר הוא יום מיוחד לחרון אפך ובו נגזרה על מתי מדבר כמשז"ל ויבכו העם בלילה ההוא ליל ט' באב היה ובו נחרב הבית בראשונה ובשניה אילו לא הרגת באותו היום שהוא יום אפך אלא היתה ההריגה ביום אחר היה אפשר שההריגה תהיה בחמלת ה' ולא בדרך כליה אבל בהיות שהרגת ביום אפך כלומר מיוחד לאפך על כן טבחת ולא חמלת כלל:

אי נמי מ"ש הרגת ביום אפך הכונה על הבתולות והבחורים שאמר שנפלו בחרב האויב ונהרגו וטבחת ולא חמלת דקאמר הוא רמז על גודל וכובד הרעב אשר הביא הש"י עליה' וזה כי כל שחיט' שהיא לצורך אוכל נפש תקרא טביחה ע"ד מש"ה וטבוח טבח והכן והנה הרעב היה כל כך כבד עד שהיו הנשים רחמניות שוחטות את ילדיהן והיו לברות למו ונמצא כיון שהש"י הביאם לידי מעשה זה ה"ל כאלו הוא ית' בעצמו שחט וטבח אותם וז"ש טבחת ולא חמלת. ואינו רחוק גם כן אם נפרש טבחת מלשון בישול ממש כי כן יאמר בדברי רז"ל לשון טביחה על הבישול עצמו והוא ממש מאמר הכתוב בשלו ילדיהן וגם כן מצינו כי בלשון ערבי קורין לדבר מבושל טבי"ח: