לנבוכי התקופה ג:יח

נביאי האמת והצדק

קיימא לן: ״‎הרוצה לשקר ירחיק עדותו״‎ (רא״‎ש שבועות ו, יג), ו״‎מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי״‎ (ראש השנה כב, ב). ושתי ההנחות האלה, הבנויות על יסוד הפסיכולוגיה האנושית, שאין להטיל בהן שום ספק, דיין למדי להוכיח אפילו למי שאינו מאמין כל־כך כי נביאנו המה נביאי האמת והצדק.

בכלל לא הרחיקו נביאנו את עדותם, וזולת הנבואות המעטות שניבאו על תקופת ״‎אחרית הימים״‎, הנה חלק הארי מהנבואות היה לשעה ולדורות, ולדורות הקרובים ביותר.

ביחוד כשאנו שמים לב ל״‎תורת משה״‎ ראש הנביאים, ששם רואים אנו יעודים למחר ולמחרתיים ממש – וכלום ייתכן הדבר שלא עלה על דעתו כלל לחשוב, ומה יהיה אם היעודים הללו לא יתקיימו וכולם יגידו ״‎משה רבינו בדאי היה״‎.

ובעיקר הדברים שדיבר בנוגע לארץ ישראל, שאף על פי שכבר ידע שהוא ימות ויהושע מכניס, אבל כניסה זו היתה צריכה להיות תיכף אחרי מותו, ומה יגידו אף לכשיראו שדבריו לא נתקיימו כלל וכלל.

ובייחוד, הלוא הוא היה לא רק נביא, אלא גם מלך ומחוקק, וחוקיו בעיקר בנוגע לחיים הארץ ישראליים, אם לא שמע זאת מאת ד׳ הנה בדרך הטבע יכולים להביא שואה על הישוב ולהחריבו תיכף בעודנו באיבו. וסוף־סוף הלוא כולם מודים ש״‎משה רבינו אוהב ישראל היה״‎ ומסר את נפשו לטובתם, ואיך נתן ״‎חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם״‎.

ניקח למשל את החוק על דבר השמיטה – ״‎דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד׳... שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״‎ (ויקרא כה, ב-ד). אומנם התורה בעצמה הרגישה כי החוק ייראה למוזר מאוד: ״‎וְכִי תֹאמְרוּ: מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ!״‎ (שם שם, כ), וזוהי באמת הקושייה הגדולה ביותר הנוקבת ויורדת עד התהום, ובעיקר שקושייה זו תצא – לא רק מפי אחד שאפשר לדחותו בקש – אלא תצא מפי כל העם, גברים ונשים, זקנים וטף גם יחד. ואומנם נמצא על זה תירוץ ״‎וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים״‎ (שם שם, כא).

אבל, הייתכן הדבר שלא עלה על דעתו של משה לשאול את עצמו – ומה יהיה אם הדברים לא יתקיימו? ומה גם שזה רחוק מן הטבע! והיה כשעמו ישמע לקולו ולא יזרעו ולא יאספו שתי שנים שלימות ועל ידי כך יגוועו מרעב ממש, ושמו יהיה לדראון ולחרפת עולם...

אין זאת אלא ששמע את הדברים הללו ממי שהברכה מסורה בידו, ואם הוא מברך אזי מקיים את ברכתו, הרי ששמע את זאת מהקדוש ברוך הוא בעצמו.

והלוא, נוסף על החזקות הנ״‎ל – מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי – והרוצה לשקר ירחיק עדותו, יש עוד חזקה: ״‎אין אדם חוטא ולא לו״‎. ואיזו טובת הנאה אפשר היה לו לקבל מהבטחות שוא אלה היכולות להרוס את כל הבניין שבנה במשך ארבעים שנה, שנות המדבר.

ואם כדי להיווכח שהייעוד הזה הוא בלתי נכון צריך לחכות שבע שנים, הנה יש ייעודים כאלה שבמשך איזה חודשים לשבתם בארץ יראו ישראל ש״‎עורבא פרח״‎!

למשל, המצוה של ״‎שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ד׳, אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל״‎ (שמות לד, כג), שגם בחוק זה יש בו משום סכנה אולי עוד יותר גדולה מהסכנה של חוק השמיטה. כי הלוא, כל קיומה של מדינה תלוי בכוחות הצבא שלה העומד מזויין בעיקר על הגבולות, ואם כל הגברים יצטרכו שלוש פעמים בשנה להתרכז רק בירושלים שהיא נמצאת במרכז הארץ וישאירו את כל הגבולות פתוחים לכל מי שירצה, והלוא, ארץ ישראל היתה תמיד מוקפת אויבים וצוררים שזממו לבולעה בלגימא אחת – מה יהיה אז? אומנם, משה רבינו לא חיכה כאן לשאלה של ״‎וכי תאמרו״‎ והקדים רפואה למכה, הקדים התשובה לפני השאלה ואמר: ״‎וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ...״‎ (שם שם, כד).

כל זה אם אנו מניחים שמשה רבינו שמע הכל מפי הגבורה , כי אם לא כן, הלוא היה צריך לחשוב – ומה יהיה אם הגויים האלה לא ישמעו בקולו וחמוד יחמדו את ״‎ארץ חמדה טובה ורחבה״‎ ויראו את חימודם בפועל ממש. ולכשיחזרו ישראל אחרי הביקור בשלוש רגלים לבתיהם לא ימצאו כלום, כי הארץ תהיה תפוסה בידי האויבים, והם יהיו מן הצועקים ואינם נענים, ומה יגידו אז על משה רבינו, ״‎רעיא מהימנא״‎ שלהם.

או נקח בכלל את פרשת המלוכה בישראל (דברים יז, יד-כ), שבקושי גדול נותנת ״‎תורת משה״‎ רשות למנות מלך, אבל בהגבלות של ״‎רק״‎ים שכאלה, שכמעט בדרך טבע אין כלל טעם למלוכה כזו, ואי־אפשר למלוכה כזו להתקיים – ״‎רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד״‎ (שם שם, טז-יז).

וידוע לנו היטב, כי כל כוחו של המלך בימים ההם היו בשלושת הדברים האלה: ״‎סוס שוטף במלחמה״‎ – ואז הרי לא היו אמצעים יותר טובים למלחמה מאשר הסוסים, וכסף וזהב הוא גם עכשיו האמצעי העיקרי לשלטון, ואפילו ריבוי הנשים היה אז דבר הנחוץ לשלום המלכות, כי על ידי כך התחתן המלך במלכים השכנים וכרת איתם ברית שלום.

ואם לוקחים ממלך ישראל את כל האמצעים להחזקת המלוכה, ובמקום זה נותנים לו רק את המצוה של ״‎וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּ יו״‎ (שם שם, יח-יט), האם זוהי עצה טובה של חכם, ומשה רבינו בוודאי חכם היה, בזה אף אחד לא יטיל ספק.

ושוב אי־אפשר לנו להבין את כל זה בלי אמונה שלימה שכל זה קיבל מפי ד׳.

ואותו הדבר גם בנוגע לקונסטיטוציה של המדינה, ״‎חוקה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ״‎... במדינה כל־כך קטנה ומרובת אוכלוסין כארץ ישראל בשעתה, אם יהיו שעריה פתוחים לכל מאן דבעי, וכולם יקבלו אותן הזכויות ממש כאזרחים – האם אין זה מסכן את כל קיומה של המדינה?!

או ההכרזה בשעת המלחמה: ״‎מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ״‎ (דברים כ, ח) – כלום אפשר לתאר שאיזו מדינה בעולם תנהל מלחמה בחוק כזה? להיפך! כל מדינה מתקנת לה חוקים להעניש בעונשים חמורים את היראים ורכי הלבב המשתמטים מהגיוס בזמן שקיים גיוס־חובה, ואי־אפשר בשום אופן לאיזה מחוקק שהוא שיוציא חוק כזה בלי שיהיה לו ברור מראש שזה לא יזיק, ומאין היה לו למשה הביטחון הזה, אם לא ששמע מאת ד׳ בעצמו?

ונראה שעל זה נאמר: ״‎עֵינֵי ד׳ אֱ־לֹהֶיךָ בָּהּ״‎ – בארץ ישראל – ״‎מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״‎ (דברים יא, יב). כי כמו שעל ישראל נאמר: ״‎אין מזל לישראל״‎ (שבת קנו, א) וכבר ביארנו במקום אחר שאין הכוונה על היחידים מבני ישראל, כי הלוא גם עליהם נאמר ״‎חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא״‎ (מועד קטן כח, א) – אלא הכוונה על קיום האומה בכללה בתור אומה, שבעוד שחיי האומות בתור אומות הם בכלל המאמר של ״‎חיי בני ומזוני״‎ הנ״‎ל, הנה חיי האומה הישראלית בתור אומה יוצאים הם מהכלל, שכל קיומה של אומה זו הוא למעלה מן הטבע; וככה גם כן ההבדל בין כל הארצות לארץ ישראל, שחיותה וקיומה של ארץ ישראל כמו חיותה של האומה הישראלית תלוייה בלמעלה מן הטבע.

ואם נצרף עוד את דברי הרמב״‎ן, שאומר על הפסוק ״‎וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ״‎ (ויקרא כו, לב), שיש בקללה הזאת גם ברכה, והברכה היא שארץ ישראל לא תתן את פריה לשום אומה ולשון, רק לאומה הישראלית.

ובחורבן האומה הישראלית תהיה גם ארץ ישראל חריבה ושוממה, ולא יועילו כל הכוחות שישקיעו בבנינה עמים אחרים, כי תחיית הארץ ותחיית האומה תלויות זו בזו, וכל זמן ש״‎והשימותי אני את הארץ״‎, בהכרח הוא ש״‎ושממו עליה אויביכם היושבים בה״‎.

ואת אמיתת הדברים האלה הרי רואים אנו בעינינו אנו. ואם נצרף את זה לכל הדברים שאמרנו מקודם, הרי מה מאירים המה הדברים ״‎עיני ד׳ א־לוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה״‎.

אם אומנם עיני ד׳ בכל העולם יש בכל זאת הבטה מיוחדת לד׳ על ארץ ישראל, כמו שד׳ הוא א־לוהי כל העמים , ויחד עם זה הוא א־לוהי ישראל באופן מיוחד.

בקיצור – אין מזל לישראל ואין מזל לארץ ישראל, והנהגת שניהם היא למעלה מן המזלות, למעלה מדרך הטבע.

על כן, רק בנוגע לקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל נאמרו דברים כה ברורים שאינם סובלים שום פירוש היוצא מתוך פשוטו של מקרא, כמו הדברים: ״‎וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם... וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר...״‎ (דברים יא, יג-יז).

ושוב ההבדל בין המחוקק שלנו למחוקקי האומות האחרות, להבדיל, שכולם הרחיקו את עדותם על שכר ועונש לעולם הבא, ואילו מחוקקנו, המרמז לפי דברי חז״‎ל בהרבה מקומות על עולם הבא, בכל זאת על עולם הבא הוא מדבר רק ברמז , בעוד שעל עולם הזה הוא מדבר דווקא כפשוטו של מקרא.

ומי שמקרב עדותו כל־כך אי־אפשר שישקר ח״‎ו!

בקיצור, לא רק האמונה הישראלית אומרת כי נביאינו היו נביאי האמת והצדק – אלא גם המציאות גופא מאשרת את כל זה: נביאי האמת והצדק!