קונטרס ההתפעלות ל

והמדרגה הד׳ הוא בחינת נקודת הכוונה שבמוח שלמעלה מהתפעלות המורגש בלב עדיין. על דרך הנזכר לעיל במדרגה הד׳ בנפש הטבעית כאשר נטרד כל עומק מוחו ולבו בעצם הפלגת הדבר הטוב כו׳.

שכל נפשו נמשך אחריו עד שלא בא עדיין להתפעלות בלב כו׳.

ונקרא דחילו ורחימו שכליים שהשכל עצמו הוא ההתפעלות ולא ההתפעלות מקיצור השכל כו׳ (הנקרא בכן כו׳).

והנה הגם שהתפעלות עצמיות שבלב הנזכר לעיל. מאחר שבלתי מודעת לו כל כך כנזכר לעיל. הרי בהכרח שבאה פתאום בלתי הכנה מתחלה לעשות אותה וכמו דוגמת התפעלות פתאומית דשמחה שמספק ביד כו׳.

כך הנה הרינה הזאת בלב בשר בא ממילא ומעצמו כדרך כל התפעלות עצמית, וזהו עיקר הסימן אליה.

וגם עוד פנימיות יש בה כשנמשכת דוקא אחר הכוונה התמצית שבמוח שהוא בחינת עומק תמצית המכוון בהשגה

(שזהו בחינת יסוד אבא ביסוד ז״א שנקרא כוונה שבלב שבאה מכח כוונה דאור אבא שבמוחו.

ונקרא אהבה בתענוגים, והוא בעונג הנעלם שבעומק המושג כו׳),

עם כל זה אין לה ערך לגבי בחינת התפעלות עצמית שבכוונה הפנימית שבמוח, כאשר גוף נקודת המושכל הוא עצמו המתפעל שנקרא כוונה

(וכמו שמבואר במקום אחר שזהו קולו של משה שלמעלה משיר הלוים

שהוא לפי ההשגה באריכות שבא הניגון מסודר לפי המשך ההסבר של ההתבוננות באופנים שונים מסודרים בתנועות הניגון,

מה שאין כן קול תנועות הניגון שנעשה מגוף נקודת המושכל הפנימי ההיולי הוא רק המורה על תמצית המושכל והעונג הנעלם בו

שאז אינו בא בסדר והמשך רק תנועה אחת פתאומית ביותר

ונקרא קלא דלא משתמע כלומר בלתי מורגשת כלל ואינו נפסק לעולם.

ועל זה אמר למען יזמרך כבוד ולא ידום כו׳.

וזהו דרעיא מהימנא היה מנגן כו׳).

וכוונה זו רק בעצם אור האלקי מצד עצמה ולא מצד השגתו והבנתו בו והוא למעלה מבחינת אורך ורוחב ההשגה דבינה רק אחר כך מתפשט בהשגה,

וכללותו נקרא בזוהר הקדוש שיר כפול דחכמה ובינה בבחינת עליות הנשמה שבמוח בהתענגה על ה׳ בעומק המושכל בכל פרטי השתלשלות כו׳.

וכוונה זו יש בה עונג עצמי ופשוט מעצמיות ופשיטות הנפש האלקית, והוא שרש ענין תפלה דשבת דכתיב אז תתענג על הוי׳ כו׳ שלמעלה מתפלה דחול,

שתפלה העיקרית היא לברר ולזכך לנפש הטבעית הנקרא עבודה ובירור, ואמנם אין זה רק בהגיע הארת הנפש האלקית בלב הגשמי ששם עיקר רוח ונפש הטבעית בלב בשר בחלל השמאלי כו׳.

אבל בעודנה במוח ששם משכן הנשמה עצמה שם הוא בחינת עבודת הנשמה עצמה בעלותה למקור חוצבה בשיר ועונג פשוט ועצמי שבחכמה ובינה שבה הנקרא שיר כפול.

ועל דרך זה גם בכל יום ויום מימות החול הרי גם בקריאת שמע מאיר הארת השבת כידוע.

ולזאת מובדל התפעלות דאהבה בקריאת שמע מהתפעלות דאהבה שבפסוקי דזמרה,

דבפסוקי דזמרה הרי הוא בא במורגש מן המוח אל הלב כהתפעלות המלאכים בקול רעש וכמו שכתוב רוממות אל בגרונם דוקא שהגרון מחבר המוח אל הלב בהתפעלות מורגש כו׳.

ובקריאת שמע שאומרים שמע ישראל אל הנשמה שתמסור נפשה באחד עד ואהבת פועל יוצא להביא אהבה גם בנפש הטבעית כמאמר בב׳ יצריך כו׳.

אבל הוא בבחינת התפעלות עצמית בנקודת הכוונה שבמוח והתפעלות הלב באהבה מורגשת נכלל בה ונקרא היכל האהבה,

כידוע שהאהבה כמו היכל וכלי בבחינת ביטול לגבי עצמיות ההתפעלות שבנקודת הכוונה שנטרד בה כלו לאורך ורוחב כנזכר לעיל בנפש הטבעית כו׳.

ולהיות שזהו יותר פנימי ועצמי על כן הוא בא בלתי מורגש יותר ובלתי מרגיש בעצמו יותר,

כידוע בניסיון לכל מי שטעם טעם ועונג עצמי בעומק ההשגה האלקית בתפלה,

וזהו גילוי אלהות בבחינת פנימית יותר,

ודרך כלל הוא בבחינת חיה כ״ח מ״ה דחכמה שבנפש האלהית, ושם מאיר מבחינת מזלא וצלם

והוא בחינת מקיף דחיה שבה שורה בחינת נשמה יתירה בשבת

שהוא בחינת מקיף דיחידה העליון מכולם שמתפשט עד ז״א

ואינו מאיר בגילוי כלל רק מרחוק בהעלם

שזהו פנימיות מדריגה הה׳ דשיר פשוט שיתבאר בעזרת ה׳ ודי למבין.