קובץ הערות רח

נעשה המעשה בכולו, כגון גבי שחיטה, דניתרת בשחיטת רוב הסימנין, אין הטעם משום דהוי כאילו שחט כולן אלא דסגי ברובן, דכי היכי דשחיטת כולן מתרת ה"נ שחיטת רובן מתרת. אף שהמיעוט אינו כשחוט, וכן בגילוח שער נזיר, הוי סגי בגילוח רובן. אי לאו קרא, אף שנשתיירו מיעוטן, ואינן נחשבין כאילו נתגלחו כולן, וה"נ כשהחציצה ברוב, לא חשיבא כאילו החציצה בכולו. אבל עדיין לא נתישב, אמאי לא נימא, דכי היכא דכולו פוסל גם באינו מקפיד, ה"נ ליפסול רובו

ה) דף פ"א מאכילה בתרומה ולא בחזה ושוק, משום דתרומה בזה"ז דרבנן, וספיקא לקולא, ובשו"ת שבסוף ס' אבני מלואים, העיר מזה אהא דחיישינן לסימפון, והא בקדשה סתם וכנסה סתם, היא ספק מקודשת, ומותרת בתרומה בזה"ז מספק, אבל במל"מ הל' תרומות, הכריח מכמה מקומות, דמספק אינה אוכלת אפילו בזה"ז עיי"ש, והנה להסוברין דבמקום חזקת איסור, אזלינן לחומרא גם בספיקא דרבנן, תקשי מהא דאנדרוגינוס, דהכא איכא חזקת איסור וחזקת פנויה, וי"ל לפי שיטת הרמב"ן, בתינוק שנמצא בצד העיסה, דהיכא דהספק הוא בתינוק אם הוא טהור, לא מהניא חזקת טהרה של העיסה, דעיסה כתינוק, והיינו, דדוקא היכא שהחזקה היא בדבר שבו הספק מצ"ע הספק מסתלק ע"י החזקה, אבל הכא, אפילו נעמיד העיסה בחזקתה, מ"מ התינוק אכתי בספיקו קאי, והעיסה כתינוק, ובזה יובן מ"ש האחרונים, דבספיקא דדינא לא מהניא חזקה, דבשביל החזקה לא ישתנה הדין, ולכאורה אינו מובן כלל, דהא גם בספיקא דמעשה, אפשר לומר ג"כ הכי דבשביל החזקה לא ישתנה המעשה, ומ"מ מהניא חזקה, אבל לפי דעת הרמב"ן, טעם החילוק מבואר, דבספיקא דדינא, אפילו נעמיד את האדם בחזקתו, מ"מ הדין עצמו אין לו שום חזקה, ובספיקו קאי, וספיקו של הדבר אינו מצ"ע אלא מפני הספק הכללי בדין, ועל כן לא מהניא חזקת הדבר, ואם כן הכי נמי באנדרוגינוס, דהספק הוא עליו, ולו אין שום חזקה, לא מהניא חזקת האשה, וכ"ז לשיטת הרמב"ן, אבל לפירש"י, דגם היכא דהספק הוא בהתינוק, מהניא חזקת העיסה, אף דהתינוק נשאר בספק, ולשיטה זו נראה, דגם בספיקא דדינא מהניא חזקה. וכן דעת הר"ן בפ"ק דקדושין, גבי נתן הוא ואמרה היא, ולשיטה זו תקשי הכא, באנדדוגינוס אמאי שרי בדרבנן, ואפילו להסוברין, דגם במקום חזקת איסור, אזלינן לקולא בספיקא דרבנן, היינו משום דקי"ל כרבנן דר' יוסי רפ"ב דמקואות, אבל רבי יוסי הא ס"ל התם דבכה"ג אזלינן לחומרא והכא לר' יוסי קיימינן

ו) בהא דאין גט לאחר מיתה ונ"מ לענין יבמה לשוק. קשה אפי' יש גט לאח"מ הא מ"מ גט אינו מגרש אלא מכאן ולהבא. וכיון דקודם הגט כבר היתה זקוקה מה יועיל הגט לפוטרה מזיקה וי"ל דמכאן מוכח דהא דזקוקה הוא משום שעדיין נשאר קצת אישות מהבעל. וכיון שע"י גט פקעה אישות הבעל לגמרי שוב אינה זקוקה. ואף שכבר נזקקה. מ"מ הזיקה תלויה בכל שעה באישות הבעל. אמנם בריש המגרש (פ"ג) פריך והרי יבם דבעל אוסר ויבם מתיר. ומשני דהתם יבם הוא דקאסר לה. דמבעל הא שריא וקיימא. וצ"ל דמשום קצת אישות של הבעל אינה אסורה לשוק. אלא שזה גורם שתהא זקוקה. והזיקה אוסרתה לשוק. ולהסובר"ן דלאחר מיתת הבעל נמי מיקריא שארו. י"ל בפשיטות. דמיתת הבעל מתרת כמו גט. ומ"מ כיון דהויא שארו זקוקה מכחו ליבם. אבל בגט דפקע שארות לגמרי פקעה זיקה

ז) לביאורי אגדות סימן ז' אות ז' "דהקב"ה חפץ במצות שבין אדם לחבירו יותר ממצות שבין אדם למקום" וכן כתב הרמב"ם ספ"ז מהל' גניבה, קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות שזה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חבירו, אבל קשה דבגמ' ילפינן לה מקרא דזה נאמר בו אל וזה נאמר בו אלה ומאי חומרייהו דהני אפשר בתשובה והני לא אפשר בתשובה דאינו יודע למי יחזיר, אמנם אם נפרש הדברים כפשוטן קשה דאין זה חומר באיסור מה שאינו יודע למי יחזיר אלא דתשובתו קשה אבל אינו מוכח כלל מזה דהאיסור עצמו חמור יותר מעריות, ונראה דזה הוקשה להרמב"ם וע"כ פירש כונת הגמ' לחלק משום דהוא בין אדם לחבירו והיינו דבבינו לבין חבירו לא מהניא תשובה גם על החלק שבין אדם למקום עד שירצה את חבירו וכן ביוה"כ דאינו מכפר על עונות שבין אדם לחבירו ואף דהוא אנוס בזה כיון דאינו יודע למה יחזיר מ"מ מעכבת את הכפירה, וזהו החומר שבבין אדם לחבירו דתשובה גרידא לא מהניא אפילו היכא דהוא אנוס במה שאינו מרצה את חבירו: