קרבן נתנאל על יבמות צה

פרש"י או זה או זה. ועלה קתני הבעל מוציא מיד הלקוחות היינו אם מכרה האשה הבעל מוציא אף בחייה. אבל כשמכר הבעל אז מוציא הבעל לאחר מיתתה:

ונראה לפרש הבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר. בין שמכר הוא בין כשמכרה האשה כמו שמסיים ואזיל דתקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל וכמו שפי' ר"ת לדינא אלא שר"ח ס"ל דר"ש בן גמליאל אזיל לטעמיה גבי אפותיקי משמע אם קי"ל כדרבנן גבי אפותיקי ה"נ גבי הכנסת שום המקח קיים עד שתבא האשה ותטרף. ורבינו חולק עליו בסברא זו דאפשר לומר בשום שהכניסה עדיף מאפותיקי ויכול הבעל לבטל המקח. אבל אין לומר דכוונת רבינו הא דקאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר לא קאי אלא כשמכרה היא אבל כשמכר הוא אין הבעל מוציא אפי' לאחר שמתה כי אם האשה מוציאה כשהיא רוצה. דא"כ עדיין הקושיא ראשונה קשה. ועוד דהא קתני מכרו שניהם הבעל מוציא מיד הלקוחות אפי' כשמכר הוא וע"כ צ"ל דלאחר מיתתה עכ"פ מוציא מיד הלקוחות א"כ נולד לנו אף קושיא שניה ולפ"ז הא שכתב רבינו וכן פי' רבינו גרשון אין כאן מקומו כי אם לעיל אחר פרש"י ותימה וע"ק אזלי לשני פירושים וכן משמע בתוס' דגיטין דף מ"א ד"ה אשה שמביא פי' רבי גרשון בשם פי' הקונטרס ע"ש:

מכרה פי' האפותיקי:

ה"ג והלוקח יחוש לעצמו. פי' יחוש שיניח להם נכסים בני חורין שיגבה מהם כדי שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו עי' בפ' השולח סי' ל"ד:

אינה מכורה. דלא מצי אמר לם הנחתי לך מקום:

וכל שכן הכא בשום שהכניסה. אינה מפי' ר"ח אלא סיום דברי רבינו הוא:

כיון דרשב"ג סבר דאפי' מכרן. כמו שפשט הירושלמי מדברי רשב"ג דאמר לא עלתה על דעתו שתהא אשה מחזרת על בתי דינין ש"מ דס"ל מטעם זה אפי' מכרה לשעה אינה מכורה: ודע

כ"ש דהוי לה איבה. ולא גרסינן כ"ש דהוי ליה איבה אלא כ"ש דהוי לה איבה:

ובהא פסק ר"י דהמקח קיים עד שעת טריפה כרבנן ויראה דדוקא כו'. מלשון זה משמע דרבינו פסק כרבנן ומה שיש לדקדק בזה עי' בפ' השולח סי' ל"ד: