קרבן נתנאל על יבמות סח

היכא דאתני אז מותר לקיימו. היינו כפי' רב האי בסמוך ומהרש"ל סי' נ"ב כתב שרבינו לא הכריע וליתא:

איזהו עבד ערל שמותר לקיימו. ועבד זה אם אמר לו רבו בשבת צאי מעשה ידיך למזונותיך מותר לעשות לו מלאכה לצורך עצמו. רמב"ן:

על דרך פרש"י שמתוך לשונו משמע. מסתייע ליה לרבינו משמעות לשון רש"י דטבילת עבדות בעל כרחו בין לאוקימתיה דרב ששת. בין למסקנת רב פפא. דלרב ששת לא נחלקו רבנן ורשב"א אלא בטבילת חירות. אבל טבילת עבדות אפילו לרבנן בע"כ. דכן פרש"י כופה ומטבילה לשם שפחה דכל טבילת עבדים על כרחן היא ושוב פרש"י ומותר בה מיד אלמא לר"ש עבד א"צ לקבל בשעת טבילת שיחרור ורבנן סברי דצריך לקבל. היינו בשעת טבילת שיחרור:

וקאמר הש"ס. שוב מייתי ראיה מאוקימתיה דרב פפא:

משמע אע"פ שלא קיבל בשעת טבילת עבדות. דאי קיבל עליו אפילו לא שהה ימים הרבה נמי דהא קיבל עליו ומיהו למול בע"כ אין כח לרבו לכוף אותו לקבל עליו הברית ועול מצות כי עבד ערל אם רצה לעשות מלאכת עצמו בשבת עושה כדפרשתי. משא"כ אם נימול. ומפני כן אי אפשר לפרש הקרא עבד איש לרבנן אלא כדשמואל. דהא על המילה א"א כי אם מרצונו. משא"כ לרשב"א דס"ל דמילת עבד בע"כ נמצא שיש כח לאדון לכוף את עבדו להתחייב בעול מצות שהנשים מוזהרין עליהם כמו כן יכול לשחררו שלא מדעתו ורצונו להתחייב בכל המצות כולן. ובזה מיושב קושית מהרש"א שהקשה על רבינו ע"ש. אבל קשה על הטור סי' רס"ז ז"ל ואם מלו וטבלו בע"כ לשם עבדות לרש"י ז"ל דינו כעבד לכל דבר. ס"ל דאפילו למול בע"כ יש לרב רשות. ודאי לדידיה קשה א"כ אמאי דחק עולא ומוקי רבנן כדשמואל הא הקרא עבד איש לרבנן נמי אתיא דנימול בע"כ. ויותר מזה קשה על הר"ן בע"ז באלפסי גדולות דף שע"ו וז"ל על הא דשמואל הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך וכו' ומיהו מסתברא דכי בעינן שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם ה"מ בשמלו וטבלו בע"כ כדאיתא בפ' החולץ שאפשר למולן ולטובלן לשם עבדות בעל כרחן. קשה ג"כ הא לרבנן א"א לומר כך כמו שהקשתי על הטור וליכא למימר שפסק כרשב"א דהכא. דהא אליבא דשמואל קמפרש. ושמואל דריש עבד איש למפקיר עבדו ולא על עבד דנימול בע"כ כמו שדרש ר"א. וכל דבריו אלו צ"ע רב:

מתוך רב אלפס משמע שטבילת עבדות לרבנן צריך שתהיה מדעתו ובקבלה. דהא כתיב לעיל תחלת סי' ל"ז אבל לקבל אינו צריך דכבר קיבל עליו מעיקרא ר"ל בשעת טבילת עבדות. וז"ל מהרש"ל סי' נ' מ"ש הרא"ש משמע מדברי רב אלפס יגעתי ולא מצאתי ובע"כ אף הרי"ף מודה לפרש"י דהא הלכתא כרבנן דרשב"א כן פסק הרי"ף א"כ בע"כ ס"ל כשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור ואנן קי"ל בהשולח דלא כשמואל אלא כרב ור' יוחנן דצריך גט שחרור. ולכאורה קושיא עצומה היא. אמנם לפי מה שביררתי דגם לפרש"י דטבילת עבדות בע"כ אבל מילת עבדות אינו בע"כ לרבנן א"כ לפרש"י נמי צריך לאוקמיה הקרא עבד איש לכדשמואל. ואנן קי"ל כר"י. אמנם לבד זה ראה מצאתי בחידושי רשב"א בפ' השולח. וז"ל ורב ור"י דאמרי צריך גט שיחרור דגמרינן לה לה מאשה כשם שאין אשה מתגרשת ביאוש ובהפקר אף העבד אינו יוצא ביאוש ובהפקר עד שיכתוב לו גט שיחרור. וקרא דכתיב וכל עבד איש מוקמינן ליה לדרשה אחרינא דעבד שיש רשות רבו עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח אבל עבד שאין רשות רבו עליו אינו מעכבו מלאכול בפסח אע"פ שצריך גט שיחרור דהא גבי אכילת פסחים הוא דכתיב וכל היכא דאיכא למידרשיה בדרשה אחרינא לא מפיקנא ליה גזרה שוה דלה לה והכי איתא בירושלמי ברייתא בהדיא ע"ש באריכות. וא"כ ל"ק הלכתא אהלכתא. ועולא דמוקי לה רבנן כדשמואל לא שמיע ליה הך ברייתא דמייתי הירושלמי ולאוקימתיה דידיה ע"כ ס"ל כרשב"א להלכתא דהא עולא גופה פסק כר"י בגיטין דף ל"ט דהמפקיר עבדו צריך גט שיחרור ומה שהקשה רבינו על ריב"ל דלית ליה להא דשמואל דאמר המפקיר דא"כ ע"כ דריש כל עבד איש כרשב"א וס"ל דמטבילו בע"כ וא"כ אמאי קאמר ריב"ל כו' היינו לסוגיא דשמעתין דלא ידע מהך דרשת ירושלמי אבל לפי מסקנא אפילו מאן דלית ליה הא דשמואל מ"מ אינו מוכרח לדרשת כל עבד איש לדרשת רשב"א.