קרבן נתנאל על יבמות י

ה"ג יחדיו שהיתה:

וכן הלכתא. ע"כ ל' הרי"ף:

בהא קי"ל כשמואל דאמוראי בתראי שקלי וטרו לתרוצי כו'. היינו לתרץ דברי הרי"ף שס"ל כן בפ' הניזקין סי' י"ח מדאמר רב נחמן אליבא דבן בתירא אלמא דסבר דהלכתא כוותיה אבל רבינו השיג שם עליו וכתב דלא מסתבר כן דבכל התלמוד מפרשי אמוראי דברי התנאים לידע פי' המתני' במה נחלקו ע"ש וכן בפ"ק דסוכה כתב לפי שדרך האמוראי בתראי לפ' דברי אמוראי הראשונים אע"ג דלית הלכתא כוותיה. והא דקי"ל הכא כשמואל היינו משום דרב אשי פסק כן דיש זיקה:

ה"ג ואי תימא תורה. שהיא בכלל ארור שוכב עם חותנתו דחמיו נקרא חותן ואשתו מקרי חותנתו. כמו שמצינו באשת אביו שאסורה לבנו כמו אמו:

הרי דוד נשא את רצפה בת איה. וקשה דזהו סברת ר"י בפ' כ"ג דף י"ח. אבל רבנן פליגי עליו ואומרים דהא דכתיב ואתנה נשי אדוניך בחיקך קאי על בנות שאול מירב ומיכל כדאיתא בברייתא שם דף י"ט אבל מעולם לא נשא דוד רצפה בת איה לאשה. וי"ל דמדר"י נשמע לרבנן דאשת חמיו מותר דבהא לא פליגי ומהרש"ל תי' ביש"ש ובביאוריו לסמ"ג דאי לרבנן אסור ה"ל לרבנן למימר לר"י לדבריך דוד נשא אשת חמיו שהיא אסורה אלא ש"מ דלרבנן נמי מותרת אשת חמיו ובס' כנסת הגדולה בא"ת בהל' מלכים הקשה עליו ע"ש. ועוד הקשה שם היאך מוכח מדנשא דוד רצפה בת איה. הלא פלגש שאול היתה ומש"ה אין כאן איסור אשת חמיו ותי' או דס"ל להירושלמי דהפלגש בקידושין. או דס"ל כמו שאסור פלגש אביו ה"ה פלגש חמיו. ומה שאומר דס"ל להירושלמי דפלגש בקידושין קשה שהוא נגד ירושלמי פ' אע"פ דפליגי ר"מ ור"י אי פלגש יש להם כתובה אי לא. ואי ס"ל דפלגש בקידושין הוי פשיטא שיש להם כתובה וכ"כ ביש"ש פ' זה סימן י"א ע"ש באריכות. ועוד תי' בכ"ג בשם ר"ן דרבנן לא פליגי עם ר"י במציאות אלא דרבנן ס"ל ג"כ דדוד נשא רצפה בת איה. אלא פלגש דוד הוי ומש"ה מפרש הקרא ואתנה נשי אדוניך על מירב ומיכל דפלגש לא מקרי נשי אבל לענין אשת חמיו אי אסור מן התורה פלגש נמי מקרי אשת חמיו:

וגם אסר אשת חתנו. וראיתי בחידושי רשב"א שהביא בשם רבינו תם שכתב בספר הישר שבעל הלכות היה לפניו בגרסת הירושלמי אשת חתנו ואשת חמיו אסורין משום מראית עין:

ובשמעתין קא שרי לתרוייהו. היינו אשת חמיו ושני חורגין שגדלו בבית אחד דקתני חורגו מותר בבתו:

ושמא אח"כ אסרו. היינו מפני מראית עין. אבל בשמעתין לא קאמר דלא אסרו אלא משום איסור מצוה לחוד:

דלא חיישינן למראית עין דקלא אית להו. נמצא דבזמן התלמוד חשי למראית עין וקא פסיק הש"ס דלא חיישינן דקלא אית להו ע"כ מי ימלא לבו לאסור נגד התלמודא:

אבל באשת חמיו לית ליה קלא ואיכא למיחש למראית עין. ואשת חתנו שייר. ש"מ דס"ל לרבינו דאשת חתנו שרי דאית ליה קלא וכ"פ מהרש"ל. אבל בטור דייק מרישא דוקא בחורגו הגדילה בין האחים אית ליה קלא כגמ' דידן. אבל באשת חתנו לית ליה קלא. ומש"ה אסור באשת חתנו ובאמת אין הכרע בדברי רבינו: ה"ג

וכלת בתו. הא כלת בנו אין לה הפסק דתניא כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות:

ואין הגמרא רוצה לפשוט הבעי' מתוך דברי אמימר משום דלא ס"ל כוותיה. ור"ח ושאלתות סברי מהא לא אריא משום דממתניתין או ברייתא הוי בעי למיפשטיה ולא ממימרא דאמוראי וקאי בספק כמ"ש הר"ן בנדרים דף עב ע"ש. ודומה דכ"ש התם בהחולץ פשיט מברייתא דר"ח פשיטא דלא שבקי' הברייתא ופשטינן ליה מאמימר: ה"ג

וכ"כ הרמ"ה. וכ"כ בספר יראים:

וממה נפשך כתב דלא כירושלמי. וי"מ דהרמב"ם ס"ל כתירוץ תוספות דכלת בן בנו אסורה ובת בן בנו מבעי אם יש הפסק. ולפ"ז יש לפרש הך דירושלמי דאברהם אסור בכל נשים ר"ל כלת בן בנו עד סוף כל הדורות ועד כדון לא קאמר אסור בכל הבתולות אלא בכל נשי:

ואם אבי אמו. ע"כ הירושלמי מכאן ואילך הוא במסכת דרך ארץ פ"א ותימה לי מדוע הביא בתחלה הירושלמי ולא מסכתא דרך ארץ עיין שם:

עריות פוטרות צרותיהן. מן החליצה ומן היבום כ"ש ערוה עצמה: