קרבן נתנאל על תענית טז

היכא דאיכא צערא או אונס. שנזדמנת לו סעודה של מצוה וכגון משום אדם חשוב כעובדא דר"י בר אידי:

מכלל דרב במצטער קאמר כו'. דאי בלא מצטער. ה"ל לשמואל לתמוה על רב למה לוה ופורע הלא יכול להתענות היום בלא צער. אלא ע"כ רב במצטער קאמר ולהכי מתמה שמואל הלא מצי לצער נפשיה על מה שרינן ליה ללות ולפרוע:

אלא מאומד הדעת אמרינן שהיה בדעתו להתענות יום אחד. דאיירי שקיבל מקודם להתענות יום א'. ועכשיו עלתה בדעתו להתענות למחר וקיבל עליו בתפלת מנחה. על כל זה אמרינן לא לקבוע יום זה לחובה אם יצטער בתעניתו:

מירושלמי דנדרים. פרק קונם הלכה א'. ועיין לעיל סוף סי' י"ב:

ולגמרא דידן דכל תענית. זהו אם נאמר להשוות יחד בבלי וירושלמי. ואם חולק על הבבלי. אין צריך להתיר מטעם הראשון שמאומד הדעת אמרינן שלא לקבוע יום זה לחובה:

ה"ג לפי שיכול:

ואי איירי ביום זה ניחא. ועם כל זה אין צריך להתיר נדרו. וס"ל לרב דלוה ופורע. דאומדן דעת שלא קיבל עליו יום זה לחובה. אלא שהיה בדעתו להתענות יום א' וקיבל עליו יום זה ומש"ה אי לא מצי מצער נפשיה יתענה ביום אחר ובאידך לישנא שמואל מודה לרב מהאי סברא ודלא כהאלגזי בס' אהבת עולם דף ס"ב ד' דהירנפורט. שנתקשה בזה ואומר דטעמיה דרב כסברת הראב"ד ואינו דהא רבינו משיג בסמוך על הראב"ד:

דאי ביום סתם למה לא ישלם. השתא ס"ד דיום סתם היינו שקיבל עליו להתענות יום א' סתם. והיום מתענה ולא קיבל עליו מאתמול בשעת מנחה הריני בתענית למחר ומש"ה קשה למה לא ישלים. ובפ"ק דשבת סי' כ"ה תי' שם רבינו בגוונא דאיירי ביום סתם עיין שם:

ה"ג וא"ת ר"י בריה דרב אידי אמאי לא קאמר וכו'. לכאורה אין הבנה לקושיא זו דהא רב ס"ל לוה ופורע אפי' ביום זה וקייל"ן כוותיה. ונראה דקושית רבינו אמאי לא הוכיח דתלמודא דידן לא ס"ל הך דירושלמי דלשיטת ירושלמי אמאי לא קאמר יום זה קבלתי עלי והריטב"א באמת מייתי ראיה דמיירי רב ביום זה מכח הך קושיא ע"ש:

ה"ג למה שהבאתי ראיה:

ויום סתם דהיינו שקיבל עליו להתענות יום א' ובמנחה קיבל עליו להתענות אותו תענית למחר. ולכאורה מדהוצרך רבינו לדחוק ולהעמיד דיום זה קבוע לו תמיד. משמע אבל קיבל עליו במנחה להתענות למחר אף שלא קיבל עליו תענית יום א' מקודם הוי תענית סתם כ"כ הב"י סי' תקס"ח. וכ"כ הגהת אשר"י בפ"ק דשבת ולפי דבריו דברי רבינו סותרים אהדדי דבפ"ק דשבת סי' כ"ה ס"ל דבכה"ג הוי יום זה. אם לא שקיבל תענית יום א' מקודם. וע"ק דהא רבינו מוכיח דאם קבל עליו יום סתם ואח"כ קיבל התענית עליו במנחה דזהו הוי תענית סתם דע"כ צריך לפרש כן דהאיך תמצא כו'. הוכחה זו אינו אלא כשקיבל עליו יום סתם מקודם אבל בשלא קבל עליו מקודם ובמנחה קבל התענית למחר דזהו יהיה כיום סתם מנא לן הא. והב"ח

דהיאך תמצא שקיבל עליו יום סתם. וקשה דמהירושלמי גופיה מוכח דאיירי שקיבל עליו תענית במנחה. דאלת"ה היכי שמעינן דרב ס"ל מתענין לשעות. וי"ל משום דהוי הכל קשה על ירושלמי מנא לן להכי הוכיח רבינו דע"כ צריך לפ' כן דהיאך תמצא:

כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתם יתן לעניים. והריטב"א כתב מטעם ראשון לחוד דלא הוי כנדרי איסור אלא כנדרי הקדש שנודר לדבר מצוה לשפוך חלבו ודמו לפני הבורא. ומפני זה יכול ללותו. וכן כל נדרי מצוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת כו' ע"ש באריכות. אבל הראב"ד ורבינו לא נהירא להו. דאין הנושאים שוים ומי שמקבל עליו תענית הוי כמו נדרי איסור. אם לא בצירוף שבתענית יתן התמורה לעניים מש"ה הוי כמו נדרי צדקה:

נמצא שאין התשלום שוה. וכיון שכן הוי התענית נדר איסור והך דלוה ופורע ליתא מהך טעמא דראב"ד אלא כמו שכתב רבינו לעיל אומדן דעת שלא לקבוע יום זה לחובה וכדאמרן: