קרבן נתנאל על סוכה מח

דקבע דידהו כאכילת עראי דפת. דקי"ל כרבא דהתם דהוא בתרא וכ"כ הרז"ה ומרדכי דלא כהרי"ף עי' ר"ן:

ורבינו מאיר היה נזהר מלאכול פירות. אפילו אכילת עראי:

כי היה סובר להחמיר כהאי לישנא דפירי בעי סוכה. היינו רבי ירמיה. או רב זביד דהתם ע"ש:

היינו כשקובע עצמו לאכילה. ר"ל דאפילו אוכל כשיעור יותר מכביצה אינו חייב אלא דוקא שיאכל דרך קביעות. אבל אם אוכל בלא קביעות דרך עראי אע"פ שהוא שיעור קביעות כיון דפירי הוא ליכא מאן דאוסר. כן פירשו הב"ח. ומ"א סי' תרל"ט ס"ק ו'. וכתב שם ולמד כן מדאמרי' ביומא ד' ע"ט אכילת עראי אין אכילת קבע לא ע"כ. ואני תמה לדבריו מה אתא רבינו לפלוגי עלי' דהר"מ אטו דמהר"מ לא מודה דמדינא בפירות צריך קבע. אך שהוא החמיר כמו רבן שמעון בן גמליאל בשתי כותבות ואם כן מה זה שכתב רבינו ומיהו נראה דמוכח מהתם דאפילו אי פירי בעי סוכה כו' היאך מוכח התם דאין רשאי להחמיר אם לא כשקובע סעודתו עליו. ועוד הקשה שם וז"ל וצ"ע דהא לעיל מיני' איתא ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה. משמע בהדיא דכביצה פירות חייב למאן דמחייב אפילו לא קבע עליו דאם לא כן לא פריך מידי דדלמא [רשב"ג] אכלן דרך עראי דומיא דטעימת התבשיל וצ"ע עכ"ל. וגם מ"ש רבינו ואשמועינן דקבע דידהו. לפי פירושו אינו מכוון. ע"כ נראה לי דה"פ דאפילו אי פירי בעי סוכה היינו כשקובע עצמו לאכילת פירות. רצונו דאפילו למ"ד פירי בעי סוכה כשאוכל כשיעור היינו כשקובע עצמו. ובכה"ג החמיר רשב"ג אפילו בשתי כותבות היינו מפני שאכלם דרך קביעות. דאי לא תימא הכי אלא רשב"ג דרך עראי אכל דומיא דטעימת תבשיל קשה על תנא דמתני' דלא ה"ל להביא מעשה דר"י בן זכאי אך מעשה [דרשב"ג] ונשמע משם דאפילו שתי כותבות שהוא פחות מכביצה ואכל דרך עראי החמיר בה [רשב"ג] לכ"ש תבשיל. אע"כ צ"ל דהני תרי מעשים אינם דומים בעובדא דריב"ז אשמועינן דהחמיר אף שאוכל דרך עראי ובפירות אשמועינן דהחמיר רשב"ג אם אוכל פחות מכשיעור דרך קביעות. וזהו שכתב רבינו ואשמועינן דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת מש"ה החמיר אבל באכילת עראי דפירי ליכא למאן דאסר כנ"ל: