קרבן נתנאל על נדרים נד

דלשני האדרים חשיב חד ירחא. קשה הא תינח לר"י דלא מחלק בין ידע דמעברא שתא או דלא ידע עד ראש אדר עד אדר ראשון ועד סוף אדר עד סוף אדר שני דלב' האדרים חשיב חד ירחא. אבל לר"מ ע"כ לא ס"ל שני אדרים לחד ירחא דהא בדידע דמעברא עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר שני א"כ כי לא ידע דמעברא אמאי אסור עד סוף אדר שני. וכן הקשה הר"ן על גי' זו וז"ל כיון דמוקמית ליה למתני' אליבא דר"מ בדלא ידע דמעוברת שתא אמאי מתסר עד סוף אדר שני ע"כ. ונראה דלר"מ היינו טעמא כשלא ידע דמעברא שתא. א"כ היה כוונתו על ראש אדר הסמוך לשבט וסוף אדר הסמוך לניסן. וכשידע דמעברא אדר שני הוא אדר סתם בין בראש בין בסוף:

בחדא סגיא. היינו דליתני סוף. אבל אי תני ראש לא ידעינן סוף לפי מה דפרשתי:

לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום. ואיירי שאמר שנה אחת. דאי אמר שנה תפשוט מינה האיבעיא דלעיל (נדרים דף ס') אי אמר קונם יין יום כמהיום דמי או כיום אחד דמי. הא אם אומר שנה כשנה אחת דמי ה"ה יום כיום א' דמי. רשב"א:

ה"ג ואם אמר שנה אחת. והב"י והב"ח סי' ר"ך וכן בעל תי"ט דרך אחריהם וסוברים בדעתם שרבינו מפרש להא דקתני במתני' השנה היינו שנה אחת וגי' שלהם היה אם אמר שנה אחת. וזה ליתא חדא שהוא נגד הסוגיא לעיל (נדרים דף ס"א) אלמא שנה כהשנה דמי ויום כהיום דמי. ואי השנה שנה א' הוא א"כ דינו מיום ליום. ויום כיום א' דמי. והפשטן פושט דיום כהיום דמי להיפך. ועוד דמשני לעולם דאמר השנה ש"מ דאמר השנה ולא שנה אחת. וע"ק דרבינו בפירושיו שם מפרש להדיא דאמר השנה ואינו אסור אלא עד תשלום שנה דאי הוי כמו שנה אחת כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעיבורא ש"מ דמתני' לא איירי בשנה אחת דא"כ הוי משנה שאינה צריכה. לכן צריכין להגיה וכצ"ל ואם אמר שנה אחת. וכ"ת מאי קמ"ל מה השנה עיבור בכלל לכ"ש שנה אחת י"ל דצריך לאשמועינן לאפוקי דעת הרשב"א שאומר שנה אחת אין חודש עיבור בכלל עיין ר"ן. וכ"ז ניחא בפסקי רבינו. אבל על הטור והרמב"ם קשה מאוד למה השמיטו הן הדין דהשנה. וי"ל בדוחק דסמכו עצמם אזה שכתבו אם אמר היום חסור עד שתחשך כי היום יום זה משמע נקיש מיניה ה"ה אם אמר השנה שנה זו משמע. ובשנה זו כתבו דחודש עיבור בכלל ושנה אחת הוצרכו לכתוב דחודש עבור בכלל לאפוקי דעת הרשב"א אמנם התנא דמתני' ס"ל לפשוט כשאומר שנה אחת דמהשתא אסור בנדרים כדאמר מן השתא חייל נזירות. וא"כ לא צריך התנא לאשמועינן דחדש העיבור בכלל. דהא אסור מיום ליום כמו שפירש רבינו לעיל בפירושיו. ודע לעיל (נדרים דף ס"א) יש טעות מה שכתב רבי' בפירושיו ד"ה מהו דתימא שצ"ל אלא עד תשלום אב:

שנה אחת אסור שלשה עשר חדש. דמסתמא שנה זו משמע דהשתא חייל נדריה כדאמרי' בריש מכילתין דף ג' מן ההיא שעתיה ראוי לקבל נזירות. ודלא כרשב"א עיין ר"ן. והקשה הרשב"א אם אמרת אם אמר שנה אחת ג"כ חדש עיבור בכלל א"כ ה"ל למיתני במתני' רבותא טפי שנה אחת חדש עיבור בכלל. אבל לפמ"ש רבינו לעיל דס"א לק"מ וז"ל שם ד"ה אלא לאו דאמר שנה ואגב ארחי' קמ"ל דשנה כהשנה ואינו אסור אלא עד תשלום השנה דאי הוה כמו שנה אחת כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעיבור דזה מלתא דפשיטא להכי לא צריך התנא לאשמועינן:

ואם עומד בחורף. וקשה ה"ל למיתני רבותא טפי אפילו אם עומד בתחילת השנה ואמר שנה זו חודש העיבור בכלל. דוקא כשאומר שנה אחת כשעומד בר"ה אין חודש העיבור בכלל כמ"ש הסמ"ע עי' סי' ר"ך בש"ך ס"ק ט"ו. וי"ל בחורף הוי רבותא טפי. דאי כשעומד בר"ה ואמר שנה זו. על כרחך כוונתו של חודש העיבור מדקאמר שנה זו ולא אמר שנה סתם. משא"כ כשעומד בחורף צ"ל שנה זו. דאי הוה אמר שנה הוי משמע מיום ליום:

והלכה כר' יהודה. עיין סי' ר"ך בש"ך ס"ק י"ז.

והנדר בטל לגמרי. אזיל לשיטתו שכתב בסמוך סי' ה' דגם באכילה ושתיה הוא מותר. אבל לית הלכתא כוותיה כמו שאפרש: