קרבן נתנאל על נדרים לט

ה"ג וכדקאמר ת"ש. נ"ל דה"ג ומייתי ראיה דהפשטן נמי ס"ל דכופין קאי אמדיר וכ"כ תוס' דרבינא ס"ל כת"ש ע"ש אלא שעל זה יש לפקפק אימא דהפשטן סבר הא דקתני היה א' מודר הנאה משמע בין שאוסר את חבירו בין שאוסר את עצמו א"כ שפיר קאמר ש"מ דבהדירו נמי פליגי והא דקתני וכופין קאי אחדא אנודר את עצמו ע"ז מסיים רבינו ותדע דהכי הוא כו' אלמא דכופין אותו אנודר קאי דאי אמדיר מי אנסו כל זה מדברי הש"ס כלומר דמהך דכופין נשמע הא דקתני היה א' מודר אנודר קאי ואי נימא דהפשטן נמי ס"ל דהך כופין קאי אנודר אלא דהמדחה לא ניחא ליה בזה דהרישא קאי בין בנודר את עצמו ובין אמדיר את חבירו וסיפא דכופין קאי אחדא א"כ הכי הל"ל הנ"מ דקתני וכופין ומסתברא דקאי אכולה בבא דרישא. ומה האי דקאמר הא מינס אניס הפשטן נמי ידע מהאי סברא אלא ש"מ דהפשטן לא ידע מהך סברא אלא סבר דכופין אמדיר קאי והמדחה נאיד מזה דלא ס"ל דינא דהירושלמי:

לא שמגיה המשנה אלא שמשנה פי' המשנה. דהא לפי מה שביאר אין זה אלא דיחוייא בעלמא. ואיך יצדק להגיה המשנה כדי שלא תפשוט האיבעי' וליכא למימר דסמך אהך דקתני וכופין. הא כבר ביאר רבינו דהפשטן סבר דהך וכופין קאי אהמדיר. אע"כ צ"ל דאינו אלא משנה פי' המשנה. והא דקאמר רבינו לעיל ואין אנו צריכין להגיה המשנה רצונו לתרץ פי' המשנה:

כופין את הרגיל. ע"כ לשון תוספתא: