קרבן נתנאל על מגילה כא

מפני כבוד התורה. שלא יהיה כבוד התורה וכבוד הנביא שוה. רש"י. ופי' הב"ח סימן רפ"ד ס"ק א' שאם לא היה קורא בתורה אלא בנביא ומברך על קריאתו כמו על התורה יהא כבוד התורה ונביא שוה. ע"כ צריך המפטיר לקרות בתורה תחלה ואח"כ בנביא דבמה שמקדים לקרות בתורה אנו רואים דגדולה היא התורה. וכן פי' הלבוש ולולי דבריהם נראה לפרש דבתורה קורין כ"א פסוקים לז' גברי וכן בנביא המפטיר לא יפחות מכ"א פסוקים כמו שהיו קורין בנביא בשעת הגזירה. ויהא כבוד התורה ונביא שוה. ולכן צריך המפטיר לקרות בתורה ג' פסוקים ואז הוי יתרון לתורה שקורין בה כ"ד פסוקים דהא פי' רבינו דבימי חכמי הגמרא לא היה המפטיר קורא מה שקרא אחרון אלא היה קורא ד"א:

טפי הוה ליה למימר כיון דאינו קורא כו'. ודאי הא לא קשי' דלא הוי לאתויי הא דעולא. דאפי' לא הוי קורא אלא בדילוג כמנהגינו. מ"מ הוי קשה למה קורא המפטיר בתורה אם לא עולה. כמו דאמר הך מ"ד דאמר עולה דהא קרי. אלא דה"ל לשנויי כיון דאינו קורא אלא מה שקרא האחרון למניינא לא סליק:

ובימי חכמי הגמרא לא נהגו כן. דלא כהרב בעל מ"מ בפ"ק דברכות סי' ה' שרוצה לפרש במה שכתב רבינו שם לפי שבימיהם הראשונים וכו' שהיה בזמן הגמרא. וע"ק דא"כ ה"ל לש"ס שם להקשות נמי מי"ח פסוקים ליראו עינינו ולשנויי דכתפלה אריכתא דמי:

להודיע שתפלת ערבית רשות. שיאמרו קדיש אחר הזכרת י"ח פסוקים כמו אחר תפלת י"ח להורות שנשלם הסדר התפלה ואין צריכין להתפלל עוד שמונה עשרה:

ולאפוקי מדר' יוחנן. וקשה דהא בפ"ק דברכות סימן ח' כתב רבינו דרבי יוחנן נמי סבר תפלת ערבית רשות ע"ש. וא"כ לאו לאפוקי ר' יוחנן הוי. כך הקשה בספר תפארת שמואל. הוא סבר דהא דקאמר לאפוקי מדר"י מוסב אדלעיל דס"ל תפלת ערבית רשות. וליתא דה"ק רבינו מתרי טעמי תקנו קדיש וי"ח פסוקים. קדיש להודיע שתפלת ערבית רשות. וי"ח פסוקים כדי שלא יהיו צריכין להתפלל עוד שמונה עשרה. לאפוקי דרבי יוחנן דס"ל תפלת ערבית רשות ומ"מ צריך לסמוך גאולה לתפלה. כי אין צריכין לסמוך. ואם תקשה לך למה באמת תקנו כך הא לא מצינו מי שפליג אדר"י דהא הברייתא מסייע לי'. ביאר רבינו שם בברכות. ומנהג זה נהגו אותו ההמון לפי שבימיהם הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהן י"ח אזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של י"ח ותקנו אח"כ ברכת יראו עינינו וקדיש. והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית לא נתבטל המנהג הראשון:

היה המפטיר צריך לכפול לפי וכו'. שיעור דבריו כך הוא דליכא למימר שהשביעי יהיה מפטיר ויאמר קדיש אחר השביעי קודם קריאת הפטרה כיון דס"ת שניה היא חובת היום. א"כ אין משנין הסדר מכל השנה שהמפטיר אין מן השבעה גברי ומפרש ואזיל דבכל השנה א"א לעשות כ"א שהמפטיר צריך לכפול לפי שלא יאמרו קדיש עד אחר גמר הפרשה ואחר שגמרו הפרשה אומר קדיש להורות דאין המפטיר עולה למנין ז' והמפטיר קורא מה שקרא השביעי. ועדיף טפי שהמפטיר קורא בס"ת שניה אף שחובת היום הוא. חדא דאין משנין מכל סדר השנה שאומרים קדיש בין שביעי למפטיר. ועוד שכל מה שנוכל לעשות כמו שהיה המנהג בימי חכמי הגמרא שהמפטיר היה קורא פסוקים אחרים מה שלא קראו לפניה כך סברת ר"ת:

וכן הנהיגו. לכאורה דברי רבינו תמוהים. דהא לפי מה שמבואר בתוס' מנהג רבינו אליהו היפך מר"ת דס"ל דבס"ת שניה קרא שביעי ואומרים קדיש והמפטיר כופל וקורא מה שקרא שביעי. וצ"ל דע"ז קאמר וכן הנהיג ר"א ור"מ שהשביעי לא היה מפטיר וכן על אופן זה מביא ראיה מרב עמרם:

שיקרא חובת היום. אע"ג דקי"ל דקטן עולה למנין שבעה. היינו להשלים אבל כולם קטנים לא. ואם קטן המפטיר יקרא בחובת היום הוי חובת היום בקטנים לכן עדיף טפי אף שיש ב' ס"ת לשנות מן מנהג הגמרא. שלא יקרא המפטיר פסוקים מה שלא קרא השביעי. אלא השביעי קורא בס"ת שניה ואומרים קדיש והמפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי כך סברת רבינו אליהו:

והלכתא המפטיר עולה. דברי רי"ף המה עד וכן הלכה:

ולכך אנו נוהגין בתענית במנחה ובט"ב. הקשה מהרש"א וצ"ע למאי דמדמה המפטיר דעולה בג' לעולה בשבעה אמאי לא מותבינן הכא למ"ד דאינו עולה מהך ברייתא דמייתי בשמעתין לעיל דקתני חל להיות בב' וה' קורין שלשה ומפטיר אחד רבי יוסי סבר דלעולם קורין שלשה ומפטיר אחד דלכ"ע המפטיר עולה למנין ג' ע"כ. ולק"מ דהך ברייתא קתני לענין ט"ב. וה"א שאני ט"ב דקילא דהא ת"ק מקיל בג' וד' א' קורא וא' מפטיר ובכל קריאת התורה לא מצינו פחות מג'. ה"נ מקילינן לכ"ע דבט"ב עולה המפטיר למנין ג' אע"ג דבעלמא אינו עולה:

ודבר זה תלוי במה שנהגו להפסיק דבמקום שא"א קדיש בין שביעי למפטיר. אזי המפטיר עולה כמנהג הגמרא: