קרבן נתנאל על קידושין צו

ודבר תימה הוא דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר כו'. ובחדושי רשב"א סותר עוד דברי רמב"ן מהא דיתיב רב חסדא וקא קשיא ליה קידושי שני במאי פקעי ולא אשכח בה פירוקא עד דאמר ליה רב יוסף דאסיפא איתמר. ואם איתא קשיא לימא דכשפשטה ידה וקבלה קידושין משני לאו חזרה גמורה היתה. אלא שאם מת ראשון או חוזר בו תוך ל' שתהא מקודשת לשני הא כל שלא חזר בו ולא מת ראשון תוך ל' מקודשת לראשון ופקעי קידושי שני (דהא לא בטלי קידושי ראשון לגמרי בקבלת קידושי שני כי היכי דלא בטלי אותם אם מת או גירש שני תוך ל') ולא אוכל להבין את מושל דא"כ ה"ל למיתני ברישא מקודשת ואינה מקודשת כמו בסיפא מעכשיו ולאחר שלשים יום ועוד בת ישראל לכהן למה תאכל בתרומה שמא לא ימות ולא יגרש הראשון אע"כ צ"ל דהשני קדשה אותה עכ"פ עד שלשים וע"ז פריך שפיר קידושי שני במאי פקעה דהא כל קידושין דחיילי א"א דפקעי כלל בלא גט או מיתה כדאמר בנדרים דף כ"ט אמר רב המנונא ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמתר אי את אשתי מי נפקא בלא גט ע"ש וכ"כ הריטב"א. ומש"ה לא הזכיר רבינו מזה לסתור דברי היש מפרשים:

כדמתרץ לקמן כשתרם בעל הבית את כריו. וצ"ע אמאי לא מייתי ממשנה שלימה דף ע"ט והובא בשמעתין. וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה. והלכה היא וקדשה לעצמה אם שלה קדמה קדושי' קידושין אלמא אתי מעשה ומבטל הדיבור:

דממילא שמעינן דפקעי קידושי ראשון. דאתי מעשה דידה ומבטל הדיבור:

ועוד דר"ל הוה מודה ביה דדוקא באשה קאמר משום דנתינת המעות לידה חשוב כמעשה להאי לישנא. פי' כיון דעשתה מעשה צריך לעשות מעשה דווקא כגון לקבל קידושין מאחר לבטל מעשה הראשונה. משא"כ בבעל לא שייך לומר דהיה לו לקדש אשה אחרת בזה לא נתבטל מעשה הראשון הוא הנתינת מעות וזה דוחק שמא אין לפניו כעת אדם הגון לקדשה לו. וגם הוא אמאי לא עשה מעשה ולקת כסף קידושין ממנה. ע"כ נראה דרבינו ס"ל כמו שפסק הר"ן אם הוא חוזר היא אינה צריכה לחזור לו כסף קידושי' וה"פ כיון דעשתה מעשה שקבלה הקידושין לא אתי דיבור ומבטל עד דעשתה מעשה שחוזרת ונתנה לו כסף הקידושין. משא"כ כשהוא חוזר מה בידו לעשות דהיא אינה מחזרת כסף הקידושין. ולפ"ז צ"ל דחזר רבינו בפסקיו ממ"ש בתשובותיו כלל ל"ח סימן ח' דס"ל שם דאם הוא חוזר צריכה להחזיר לו כסף קידושי':

והלכתא כרב בתרתי. ע"כ לשון הרי"ף:

ותימה הוא בעיני למה לא יהא הלכה כאביי. ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קי"ל כרב או כר"י כתב שאפילו מאה תופסין בה בספק ולחומרא אם א' ממאה קידש את אחותה צריכה גט ממנו מספק אע"ג דלר' יוחנן אינה צריכה גט. וכמו כן י"ל דהרי"ף לא פסק כרב אלא לחומרא דלעולם מקודשת ואינה מקודשת. אלא שהר"ן שדי בי' נרגא מפני שכתב הרמב"ם דוקא באופן שכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ולר"י אפילו אמר השני מעכשיו ולאחר ארבעים יום קידושיו תופסין:

בכל דוכתי. היינו בב"ב דף קל"ו והרשב"א דתה ראיה זו דמפרקינן התם דמספקא ליה אי חזרה הוי אי תנאי הוי דאליבא דרב בלחוד הוא פריק ליה דאילו לר' יוחנן דאמר שיור הוי לק"מ דשיורא שייך התם שפיר ומהני דגופא מחיים ופירי לאחר מיתה:

ולר"י משכחת לה בכה"ג. גם בזה תירץ הרשב"א דאפילו בכה"ג לא משכחת אלא לר"י הגלילי דאפשר לצמצם ומתו שניהם כא' דאי לא מתו כאחד אינה יכולה להתייבם לעולם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילתה ליבום יבמה יבא עליה שוב אינה מתייבמת וזה אין אני קורא בה שהרי עדיין אחיו השני קיים ולא נפלה כולה ליבום וכיון שכן לעולם היא אסורה ואפילו לאחר מיתת אחיו השני. ולא קי"ל כוותיה דר"י הגלילי:

לרב הונא לא תפסי בה קידושין. אע"ג דאיהו גופא אמר בסוף פרק המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת היינו מטעם דכיון שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הוי כאילו אמרה לבעלה גרשתני אבל הכא סבורה דכיון דלא נתקיים התנאי לא חיילי קידושין. ר"ן ועיין בפרק מי שאחזו סימן ה':