קרבן נתנאל על כתובות לא

לפ שאינו יכול לומר פרעתי כו'. היינו במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין כתובה ונאבדה כתב הרי"ף דיכול לומר פרעתי ולזה הסכים רבינו בפ"ק דב"מ סי' מ"ד ועיין בטור סי' צ"ו מה שהקשה הב"ח מזה על דברי הטור ע"ש.

הלכך האי מנה דמודה ביה הוי ליה הילך כיון דאין לו טענה לפטור הימנו ואאידך מנה ה"ל כופר הכל ופטור משבועה. וז"ל הרמב"ם פ' ט"ז מהל' אישות דין כ"ד ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה. ובמגיד משנה תמה בזה דהא אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר כתובה וכיון שכן היאך נקרא זה מודה מקצת וניבר נתבאר פ"ד מהל' טוען שאין מודה מקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו ע"ש. ותמהני שלא זכר מה שכתב הוא עצמו שם בשם הרמב"ן לפרש דברי הרמב"ם בשטר דווקא דה"ל שעבוד קרקעות שגובה בו מן הלקוחות אבל אם הודה בחמשים שהם בכתב ידו אפי' בנאמנות חייב כיון שאינו גובה בו מנכסים משועבדים אף שאין לו טענה לכפור ולפטור הימנו. ואם כן כאן דהוי במקום שאין כותבין כתובה וכיון שגובה גם מן המטלטלין לא הוי כפירת שעבוד קרקעות בלבד מה שאין כן בחוב דהוי בשטר ועיקר השטר לשיעבוד קרקעות הוא עשוי אע"ג שגובה ג"כ מן המטלטלין וע"כ צריך לחלק כן וכמ"ש הרב בעל לח"מ דאם לא כן מ"ש כאן משאר בעל חוב שאפי' מדין הגמרא גובה ממטלטלין ע"ש:

וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה. פי' שההודאה בקרקעות הוא נהי נמי דשטרא לית בו אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלישי ה"ל כאילו נכתב בשטר. וברייתא זו מייתי בסוגיא דהילך בפ"ק דב"מ דר"ע פליג אבן עזאי ואמר משיב אבידה הוי ופטור ורבינו שם סי' ז' כתב הלכה כר"ע דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו. וקשה טפי ה"ל לפסוק דפטור משבועה דהלכה כחכמים. ונראה דסבירא ליה דדברי חכמים אינו עיקר לתלמודא דידן דאי כגרסת הירושלמי מאי פריך הא שטר דקמודה ביה הילך הוא הא ע"כ ידע דמה שכתוב בשטר הוה ליה הודאת שעבוד קרקעות מחכמים דאמרי אין ההודאה ממין הטענה אבל קשה מי הזקיקו לרבינו לפירוש זה הוה ליה לפרש דהכי קאמר דמשום שלישי משיב אבידה הוא ואי משום שתים כיון דמדינא דשטר חייב ה"ל כהודה בקרקעות ואיהו טעין בחמש שהן מלוה ע"פ וכן פי' הרא"ה בחידושיו ודברי חכמים הן הן דברי ר"ע: