קרבן נתנאל על כתובות רצו

ולא דמי לעושה לו שום מלאכה דאסור אע"ג דלא מציא קא תבעה מיניה מלשון זה קא תבעה לכאורה הוא כפי' מהרש"א בתוס' ד"ה ולא דמי בנודר ממעשה ידי אשתו דנאסר במלאכתה אע"ג דהיא לא מצית תבעה ליה אשכרה אף בלא נדר דמעשה ידיה שלו ע"ש. אמנם אנחתת לן חדא. מ"מ קשה עלי הדבר שלפי פירושו צריכים להגיה בשנים ושלשה מקומות. ע"כ יותר מזה נראה לפרש דברי התוס' ורבינו ביורד לשדה חבירו שלא ברשות והיא שדה שאינו עשויה לנוטעה דאם השבח יותר על ההוצאה אין לו אלא שיעור הוצאה. ובנודר אסור ליהנות ממלאכתו אפי' כשנותן לו ההוצאה וצ"ל קא תבע מיניה:

ואע"ג דבפסקו לה ב"ד איירי. דאי לאו הכי לא הוי מחוייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא היה מתחייב בלא פסק ב"ד. לשון תוס':

האי פורע חובו איירי באותו חוב דאיירי בו תנן דהיינו במזון האשה. ומה שיש לדקדק בזה הא להדיא קתני סיפא וזן את אשתו ש"מ דרישא פורע את חובו בשאר חובות איירי ע' במ"ש רבי' בפ' אין בין המודר תוך סי' ד' ובמ"ש שם:

הגע עצמך דהוי גביה משכון. כלומר מי הוי מפייסו למחול חובו אם יש לו משכון ומתני' סתמא קתני ופורע את חובו:

שמעינן מן הדא שוקל לו את שקלו ואם לאו ממשכנין אותו. כלומר הא קתני שוקל את שקלו. והוא בע"ח דוחק דהא אם לא שקל ממשכנין אותו כדתנן במתני' דשקלים פ"א במשנה ג'. ורבי יוסי סבירא ליה לדוחק להעמיד המשנה כחנן לחוד אלא ככ"ע:

ורב הושעיא מוקי לה כחנן. וגם אדרבא פליג דדחיק נפשיה לאוקמי המתני' כשלוה ע"מ שלא לפרוע. ולהירושלמי איירי מתני' בכל חוב:

וגמרא דידן לא מוקי לה אלא באבוד וגבוי. היינו לרבא. ולפי' ר"ת אפי' לרב הושעיא:

ופליג נמי בהא. כלומר כיון דאין לך להשוות הירושלמי ובבלי. אית לן למימר שהמה מחולקים אף בסברות הפוכות:

רבא אמר אפילו תימא ד"ה כגון שלוה ע"מ שלא לפרוע. יש מקשין על מה הביא רבינו אוקמתיה דרבא הא קי"ל כחנן כדפסק רבינו לקמן סי' י'. וניחא לי דלר"ת איירי מתני' אליבא דחנן ובמזון האשה. אבל שאר בע"ח אפילו לוה על מנת שלא לפרוע ה"א כיון דכסיפא ליה מיניה אסרינן במודר הנאה קמ"ל דקי"ל בהא כרבא. ועיין בפרק אין בין המודר סי' ב' ועיין בב"י ובב"ח ובל"מ: