קרבן נתנאל על עירובין פא

אבל התם אין הספינות עומדות ליפסק. הקשה מ"א סימן שפ"ג ס"ק א' דברי רבינו אהדדי שמפ' בפ"ק ס"ס כ"ג אם חזרו ונתקשרו אפי' נפסק הספינה בחול ואמאי הא אין עומדת לקשור וכן אם נסתם הפתח בחול אין עומדת לפתוח. וא"כ בכה"ג אמאי אמרינן חוזר עירוב למקומו ע"כ ואני אומר גברא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא. דגבי ספינה אף שנפסקו בחול ובחצר אם נסתם בחול עם היות שאינם עומדות לקשור או לפתוח. מ"מ מתחלה כשעירבו הספינות היו מקושרים ואין עומדים לפסוק באותו שבת. וכן בשתי חצירות כשעירבו אין עומדת הפתח לסתום באותו שבת וכיון דמתחלת קניית העירוב עירוב גמור לאותו שבת. אף שנפסק ונסתם אח"כ בחול. אם חזרו ונתקשרו או חזר ונפתח אפי' בשבת אמרו חזרו להיתרם הראשון. אפי' כשנכנס שבת זה אין עומדת לקשור מ"מ אם נקשר תו אפי' בשבת מהני העירוב הראשון לכל השנה. כי מתחלה כשעירב לכל השנה ידע בודאי שלא יהיו עומדים קשורים כל השנה. אלא דעתו היה אימתי שיפסקו יהיו אסורים ותו אם יקשרו יחזרו להיתרם הראשון הם אמרו והם אמרו. משא"כ הכא מתחלה כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים ובזה מתיישבת ג"כ קושיית מ"א בסימן שפ"ב ס"ק ז' ע"ש:

אלא היחיד מבטל להן רשותו ומותרים. ה"נ נימא שאין עירובו בטל כשישכור מנכרי רשותו ודי לנו בשכירות לחוד בלא ביטול:

דהוו מצי לערובי מאתמול. וכיון דבר עירוב הוא אין מבטל העירוב אלא שחלקו פש ליה גביה וכיון שביטל חלקו מותרים. משא"כ במקום נכרי אמרו שאין עירוב מועיל עד שישכור ממנו א"כ מיד שבא נכרי בטל העירוב ממילא ותו אינם יכולים לערב בשבת מ"ה צריכין עירוב וביטול. ומה תאמר באשר שעד הנה המה מותרים ע"י עירובם כ"ז שלא בא הנכרי. א"כ כשישכרו מנכרי נימא שחוזר העירוב למקומו. כבר תי' רבינו כיון דתחלת העירוב אין סופו להתקיים:

וגם לא שייך כאן כו'. כיון דמתחלה כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים א"כ לא הותר מתחלה: ה"ג

אבל אי עירבו סגי בשכירות בלא ביטול דחוזר העירוב למקומו. הקשה מהרש"א דה"ל לתוספות ורבינו לדחויי הך פירושא דא"כ אמאי קרי ליה שמואל אוסרין ואין מערבין. בשלמא אי עירבו בשכירות לחוד לא סגי דכיון שבא הנכרי נתבטל העירוב ושוב אין חוזרין למקומו מ"ה אוסרין ואין מערבין קרינא ביה כמ"ש תוס' ד"ה אלא ע"כ ובאמת לכאורה קושיא עצומה היא דליכא למימר דשמואל ור' יוחנן פליגי בסברא זו והא דלא קאמר רב ששת דזהו תהייא דר' אלעזר. כיון דלא מצינו בהדיא בדר' יוחנן דמהני שכירות ועירוב בלא ביטול דא"כ אין מקום למה שכתבו תוס' דא"כ מאי קשיא ליה דשמואל רביה כו' דלמא הכא הוא דעירבו ולא עשו אלא שכירות אימא דה"ק קשיא דשמואל רביה דאמר אוסרין ואין מערבין אין מבטלין א"כ ממ"נ אי עובדא דר"י הוי בשכירות ועירוב א"כ קשיא הא דקרי ליה שמואל אין מערבין. ואי עובדא איירי בלא עירוב רק שכירות וביטול א"כ קשיא הא דאמר שמואל אין מבטלין. וי"ל דלא מצי לדחויי הך פירושא מהך דקרי ליה שמואל אין מערבין כדאמרן ומ"ש תוספות דלמא הכא הוא דעירבו ולא עשו אלא שכירות ה"ק דליכא למימר דתהייא דר' אלעזר דקשיא ליה דשמואל רביה דקרי ליה אין מערבין עדיין קשה מאי קאמר רב ששת גברא רבה כר"ז לא ידע מאי תהייא אימא ר"ז ס"ל כרב המנונא במת בשבת אין מבטלין. והך מימרא דשמואל דאמר אוסרין ואין מערבין אין מבטלין אמת בשבת קאי אבל כשבא נכרי בשבת שמואל נמי מודה דמבטלין דהא אוסרין ומערבין קרינן ביה אלא ש"מ דאפילו בעירוב ושכירות בעינן ביטול דלא אמרינן חוזר עירוב לקדמותו וא"כ בכהאי גוונא כשבא נכרי בשבת ג"כ אין מערבין קרינן ביה והוי בכלל אוסרין ואין מערבין אין מבטלין ושפיר קאמר רב ששת דתהייא דר"א משום דקשיא ליה דשמואל רביה ודו"ק:

דא"כ בטלת תורת עירוב. אע"ג דהכא איירי בדעירבו עיין מהרש"א: ה"ג

הלכך תרתי בעי לעולם אפי' עירבו לא סגי בשכירות ובעי נמי ביטול. גם אף שנכרי רוצה להשכיר לא סגי בביטול לחוד דלהוי כיחיד במקום נכרי: ה"ג

לדשמואל פריך. עיין דף ע' בתוס ד"ה וקתני ותמצא פי' ר"ח על נכון:

מי מצי לבטולי רשותייהו להדדי וא"ת אמאי לא פשיט הך איבעיא מברייתא דלקמן (עירובין דף ע') כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כגון שני בתים בשני צידי ר"ה והקיפום כו'. וליכא למימר דהתם איירי בדלא ביטל דא"כ מאי נאסר למקצת שבת דקאמר. דהא אפילו מכאן ואילך נאסר וי"ל כמ"ש תוס' לקמן דאיירי בעירבו וכיון שלא חל העירוב בתחלת שבת נאסר למקצת שבת:

רש"י דוקא שלא הוקף לדירה. כיון דאסור ליה לאשתמושי לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי הקשה מ"א בסימן שפ"ט דהא אפי' בית סאתים אסור ליה לאשתמושי דאסור להוציא מן הבית לקרפף כמו שכתבו סימן שע"ב ואין בו ריח קושיא דהא עכ"פ מותר לטלטל בכל הקרפף כלים ששבתו בתוכו. ובמבוי כיון דלא עירב עם בני מבוי ג"כ אין רשאי לטלטל במבוי כ"א כלים ששבתו בתוכו ופתחא דמייחדא לקרפף אנן סהדי דניחא ליה טפי דנפיש אוירא ממבוי:

ור"י ז"ל פי'. ובב"י סימן שפ"ט הסכים לדעת רש"י ודעת ר"י מביא בשם י"א ע"ש:

1מתוכה לחוצה לה. אם החוצה היא כרמלית:

והאי טעמא שייך נמי הכא. והא דקאמר רב אשי טעמא משום דלא שכיח. היינו דעיקר תקנתא דרבנן היא בטלטול מתוכה לכרמלית במקום שאינו שכיח. ומשום דלא פלוג מתירין לטלטל מגנה לכרמלית אפי' במקום שכיח וכן פי' מהרש"א: ה"ג משאר כרמלית לקרפף יותר מבית סאתים:

משכחת לה חמשה. פי' דיש עוד רשות דאסור לטלטל בתוכה ככרמלית ומ"מ אסור לטלטל מתוכה לשאר כרמלית. הקשה מהרש"א לרבא דמשני עד כמה קאי אתוכה אבל לטלטל מתוכה לים אפי' יתר מסאתים אסור א"כ תקשי ליה מהך דפ"ק דשבת הא הוי חמשה.ותי' בדוחק דרבא לא ידע מהך ברייתא. וע"ק הא עדיין קשה אמאי לא תני לה חצר שלא עירבו. וע"כ צ"ל כמו שתי' התוס' בפ"ק דשבת דהוי בכלל רה"י. א"כ מאי הוכחת ר"ת נימא נמי דהוי בכלל רה"י וי"ל דקושיא חדא פרוקא דאידך דרבא ס"ל כתירוץ תוס' שם. אך הוכחת ר"ת לרב אשי דמתיר לטלטל מתוכה לכרמלית במקום שאינו שכיח. ואי במקום שכיח אסור לטלטל מתוכה לשאר כרמלית ה"ל לאשמעינן בברייתא דפ"ק דשבת. כי היכי דלא נטעה לומר דבגנה נמי מותר בהיקש ברייתא זו דסלע שבים: ה"ג