קרבן נתנאל על עירובין סח

אין מערבין רה"ר בכך. וא"כ לרבנן אם רה"ר עוברת בתוכה לא מהני לחי וקורה אלא דלתות נעולות כדאיתא בפ"ק דף ו' וכ"ה ברמזים. ואפי' אין רוחב רה"ר כי אם י"ג אמה ושליש כמ"ש רבינו בפ"ק סימן ח':

משום דס"ל כלישנא בתרא. כך הוא שיטת הרי"ף עיין בכללים:

דבשל סופרים הולכין אחר המיקל. כ"ה שיטת ר"ת מה שהביא רבינו בפ"ק דע"ז סימן ג'. וכ"ה שיטת רבינו עי' בכללים:

ועוד דמסתבר דאיכא דאמרי הוי כטפל לגבי עיקר זהו שיטת ריב"א בפ"ק דע"ז שם ור"ל לגבי עירובין יש להקל אי כשיטת ר"ת. או כשיטת ריב"א דהלכה כדברי המיקל בעירובין ונראה מכאן דהלכה כדברי המיקל אפי' בפלוגתת הפוסקים: ה"ג

אבל בירושלמי לא משמע הכי. דאפי' יש חצר פתוחה למבוי ועשה לחי לפנים מן החצר מותרין להשתמש במבוי:

והכי נמי כיון שהורגלו בני העיר לערב יחד. מלשון זה השיג מ"א בסימן שצ"ב ס"ק ד' על הרמ"א בהג"ה על מה שכתב שצריך לעשות שני פסין או צ"ה אפילו בעיר של רבים והיא של רבים שמדברי רבינו והטור ורש"י שנותנין טעם לדבריהם כיון שהורגלו וזה לא שייך כי אם בעיר של יחיד ונעשית עיר רבים אבל בעיר של רבים והיא של רבים לא בעי היכר בין מבוי למבוי. והא דכתב רבינו והטור דבעי היכר היינו כשמניח חצר באמצע מבוי ע"ש. וקשה לדבריו לפי מה שמסיק רבינו כשיטת הירושלמי. אם חצי בני מבוי לא עירבו ולא עשו קורה או לחי לחלק מבוי שלהן כיון דאסורין לטלטל במבוי סגי לאנשי מבוי החצי שני שעירבו בלחי או בקורה. ולא בעי היכר פסין או צ"ה. א"כ אותו החצר באמצע מבוי אסור לטלטל במבוי ואמאי בעי היכר. אבל האמת יורה דרכו שהמ"א לא שת לבו כי אם בדברי רבינו שהביא הב"י אפס קצהו ולא ראה בפנים מה שכתוב בשם התוס' וכן הביאו הריטב"א בשמם וז"ל על האי דלרחבה מערבין וצריך שיהיה ביניהם צ"ה או משהו מכאן ומשהו מכאן שלא יהיה כל אחד נפרץ במלואו למקום האסור לו וכן כתב על שיור של עיר רבים עכ"ל א"כ צדקו דברי רמ"א דבעינן היכר כדי שלא יהיה פרוץ במלואו למקום האסור לו:

שלא יהא כל א' נפרץ למקום האסור לו. וא"ת מ"ש בני מבוי שנותנים קורותם באמצע המבוי אלו אסורין ואלו מותרין אמאי הא נפרץ למקום האסור לו. וי"ל כיון דאלו לא תקנו ראש המבוי שלהן בתקון קורה. א"כ לא יוכלו לערבו בהדדי. חשבינן כאלו לא דרים במבוי זו ואין להם חלק בה אבל כשנחלק העיר לרחבה ושני ראשי העיר מתוקנים ויוכלו לערב כל יושבי העיר בהדדי ולא עירבו אסרו אהדדי דהוי כפרוץ במקום האסור לו. והוא הטעם בנתנו אלו ואלו. אלו ואלו אסורים דראוים לערבו בהדדי:

וכן כתבו על שיור של עיר של רבים. דכל שיור ושיור עירבו לעצמן ויש להם חלק ברשות הרבים. ואין אחד מהם רשאי לטלטל ברחוב העיר מפני שלא עירבו השיורים בהדדי נמצא כל חלק וחלק נפרץ למקום האסור לו:

דקה גבוה עשרה טפחים. ושם במ"א ס"ק ז' מגיה שצ"ל ד' טפחים. דאל"כ קשה למה לי מחיצה ה"ל לעשות שני פסין גבוה עשרה ע"כ. ואיני יודע מה קושיא דאיירי דהמבוי רחב מעשר אמות דלא מהני שני פסין: ה"ג

אשפה הואי התם מחד גיסא. כתב מ"א סימן ש"צב ס"ק ו' נראה לי דוקא אשפה של רבים כמ"ש סימן שס"ג סעיף כ"ט וכן מצאתי להדיא בחידשי ריטב"א דבשל יחיד חיישינן שמא תינטל אשפה כדאיתא לעיל פ"ק (עירובין דף ח'.) ומה שכתב עוד מ"א ואפשר דהכא כיון שאינו אלא גזירה לא גזרינן גזירה לגזירה. אין הבנה. דהא לעיל בפ"ק בשלש מחיצות שאסור לטלטל ג"כ אינו אלא גזירה מדרבנן. ומ"מ חיישינן ביה גזירה שמא תנטל האשפה: ה"ג

כתב רב אלפס והלכתא כרבי יצחק. והא דקאמר רב יוסף לאביי מאי נפקא לך מינה ה"ק מאי איכפת לך דהא בין כך ובין כך הלכה כר' יצחק:

ותימה היאך יחלוק אמורא על תנאי דמתני'. בשלמא אי הלכה כר"ש איכא למימר או רבי יצחק גמרא בידו מאיזה תנא או קאמר מסברא כלומר מסתברא לומר הכי אבל לא לענין מעשה דהלכתא כרבי שמעון וזהו שאמר אביי לרב [יוסף] גמרא והלכתא כוותיה או סברא קאמר ולית הלכתא כוותיה. ורב יוסף א"ל מאי נפקא לך דהא הלכתא כר"ש. אבל לרב אלפס ודאי קשה היאך אמר רב [יוסף] מאי נפקא לך עם היות שר' יצחק אומר מסברא מ"מ הלכתא כר' יצחק. ודאי קשה היאך יחלוק אמורא עם תנאים: ה"ג