קרבן נתנאל על עירובין לח

דמשום בונה לא מיחייב אלא אפיק שם חד משמנה חטאות ועייל בונה ע"ש מהרש"ל:

בנטילת דלת. לכך לא הוי סתירה גמורה. אלא פתיחת דלת בעלמא:

וביו"ט. אע"ג דלא הוי אלא שבות וקיי"ל כר' דדבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ס"ל כמ"ש הריטב"א דדמיא לסתירה שהיא מלאכה גמורה ולפיכך אסרו בשבת דחמיר טפי. אבל ביו"ט התירו דהא לצורך הפירות דאית בהו שרי משום שמחת יו"ט. ועי' מ"א סי' שצ"ד. עיין מ"ש בפ' המביא סימן ה':

ביו"ט. אע"פ שלא היה בידו בין השמשות כיון שמצוי הוא שימצאנו חשבינן ליה כאילו היה בידו. לשון תוס' וטור:

בשדה. היינו בשדה שהיא רה"ר. אבל בשדה כרמלית עירובו עירוב דדבר שהוא משום שבות במקום מצוה לא גזרו עליו. בין השמשות ודלא כט"ז סי' שצ"ד שנתקשה בזה:

למקום. דתחומין מדרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה:

מערב. וצריך לתת שני עירובין במקומם מערב יום ראשון כי למחר לא יכול להניח עירוב בתחלה ליום שלאחריו. וצריך להניח שם שני העירובין אבל ליטלו ולהחזירו למחר לא שריא דע"כ לא שרי הכא אלא בסיפא לרבנן שמערב הכל לרוח א' אבל לר"א שנותן עירוב אחד ליום א' ועירוב א' ליום שני וביום הראשון נאסר לאותו שבא להכין הרי זה כמכין מיו"ט לשבת ריטב"א. אבל הטור וכל הפוסקים אינם מחלקים בכך. וס"ל אפי' בשני רוחות אם עירב בראשון בפתו יכול לערב בשני באותו פת עצמו שאצ"ל כלום שכבר קרא עליו שם עירוב. ולענין ברכת עירוב נ"ל דבין למר ובין למר צריך לברך מערב יום ראשון. אבל לא ביו"ט דהוי כהכנה. וצ"ע לפי' הריטב"א הא דקאמר ס"ס זה עירב בפת ביו"ט ראשון מערב ברגליו ביום שני. ואמאי הא ביום ראשון נאסר לאותו שבא להכין וצ"ל דהתם איירי שעורב לשני ימים לרוח אחת ודוחק: