קרבן נתנאל על ביצה ה

ההוא מיירי ליקבר בהן אחר המועד. שדרכן לחפור כוכין וקברות לזמנן לצורך מתים שימותו:

משמע דוקא בחצר שהמת מונח בו. אבל לא בחצר אחרת שלא יאמרו מלאכה אחרת היא. וילפינן מזה אם הוא מלאכה שא"א לעשות בחצר המת כגון חציבת קבר ודומיהן צריך לעשות עכ"פ בצנעא מפני הרואים. וקשה הא קי"ל דכל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור תי' תוס' במ"ק דף ח' דדמיא להאי דפ' אע"פ צנור שעלה בו עשבים. ר"ל דשרינן התם דהוי איסור דרבנן. ה"נ כל מלאכת המת הוי מלאכה שא"צ לגופה ופטור אבל אסור. אך קשה אמאי לא מייתי רבינו ראיה מברייתא דקתני התם אף מביאין עצים ומנסרן בצנעא בתוך ביתו. וע"ק אמאי השמיטו דין זה דנסרים רי"ף ורבינו וכל הפוסקים וי"ל דדוקא במועד. אבל ביו"ט כיון דיש קול ופרסום גדול אסור לנסר נסרים. וכתבו תוס' שם סברא זו. ומש"ה נמי אין ראיה מנסרים שצריך לנסרן בצינעא:

ולישנא דהש"ס לא משמע הכי. דא"כ לא הוי ליה לרב אשי למימר סתמא אע"ג דלא אישתהי נמי לא משהינו ליה. אלא הכי הל"ל רב אשי אומר מת ביו"ט שני אע"ג כו'. א"ו משמע דמר זוטרא לא קאי אלא אמת ביו"ט שני משום דשרינן לאיתעסוקי ביה ישראל. אבל מת ביו"ט ראשון דלא שרי אלא בעממין אפי' למר זוטרא שרי אע"ג דלא אשתהי. והקשה מהרש"ל סימן י' אימא רב אשי קאי נמי איו"ט ראשון דשמע ממר זוטרא דמשהינן ליה עד ימות החול היכא דאפשר שלא יסריח. ובזה פליג רב אשי וס"ל דלעולם לא משהינן ליה אלא אף המת של יו"ט [ראשון] קוברין אותו בשני ע"י ישראל דיו"ט שני כו'. ועוד הקשה מה מקשה רבינו וגם לא מסתבר כלל שלא יהיה כבוד הבריות כו' ועוד איכא תוספת צער וכו'. א"כ מה יעשה מר זוטרא דאמר אף ביו"ט משהינן ליה ולישנא דמשהינן משמע עד ימות החול. ואין קוברין אותו כלל ביו"ט ע"ש. ואני אומר דקושיא חדא פירוקא דאידך דקאמר רבינו לישנא דהש"ס לא משמע הכי כדפרישית. וצ"ל דרב אשי קאי נמי איו"ט ראשון דשמע ממר זוטרא דמשהינן ליה עד ימות החול. ע"ז הקשה רבינו וגם לא מסתבר וכו' ועוד איכא תוס' צער. כלומר דל"ל דמר זוטרא יאמר דמשהינן ליה עד ימות החול דזה לא מסתבר שמר זוטרא יסבור שלא יהיה כבוד הבריות דוחה אמירה לנכרי שבות. אע"כ דמר זוטרא מודה בדלא אשתהי ביו"ט ראשון נמי שרי ע"י עממין ומר זוטרא ור"א תרווייהו לא קאי אלא איו"ט שני:

וכי האי גוונא לא הוה דבר שבמנין. דבריהם סתומים עד שמצאתי את שאהבה נפשי מ"ש הר"ן גבי האי דרב יהודה דף ס"ה וז"ל כתבו בתוס' דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין כיון דחששא דאזיל ומודה לא שייכי כי אם בהני דפלחי לע"ז ע"כ נראה שדעתם לומר דכי אמרי' צריך מנין אחר להתירו ה"מ להתיר אותם שהיה בהם טעם האיסור תחלה אע"פ שבטל עכשיו. אבל אותם שלא היה בהם טעם איסור מעולם שרו בלא מנין אחר ושפתים יושק. ומה שהקשה הר"ן וז"ל ואם הם רוצים לומר כן ודאי שזו קולא גדולה. דאפשר דהוי קים להו לרבנן שלא נאסר מעיקר התקנה לשאת ולתת עם הנכרים דלא פלחי לע"ז אבל בסתם אין לנו עכ"ל לא אוכל להבין את מושל כוונת תוס' כ"כ כיון דלא פלחו לע"ז לא הוי בכלל התקנה. מש"ה ניחא מה שעכשיו אנו נושאים ונותנין עמהם ביום אידם כמ"ש תוס' ריש מס' ע"ז. ויין של נכרים בזמן הזה שאין אסור בשתיה כיון דהני שאין מנסכין לא הוי בכלל עיקר התקנה וכן שיבתא או גילוי שאין נזהרין בזה"ז. דלא הוי בכלל עיקר התקנה וזהו הטעם בזמן הזה אין לאסור במת להתעסק בו ישראל. דלא הוי בכלל עיקר התקנה. אבל אותם שהיו בכלל עיקר התקנה מחמת הטעם ואח"כ נתבטל הטעם צריך מנין אחר אף שהתקנה לא היה בכל המקומות. ובהכי ניחא כרם רבעי על מהלך יום א' הנה עליהם היה עיקר התקנה אף שנתבטל הטעם צריך מנין אחר. וחילוק זה מפתח גדול בכל הש"ס לחלק בין ענין לענין. ולפ"ז מ"ש מהר"י מינץ סימן י"ד בענין עד א' ביבמה יהיה נאמן להתירה לשוק זימנין דסניא ליה אבל באשכנזים כבר פשט המנהג שאין מייבמין אין לומר זמנין דסניא ליה עכ"ל. מ"מ הוי דבר שבמנין וכבר השיגו בספר עבודת הגרשוני סימן ס"ז. ועי' תוס' בע"ז דף ל"ה:

ונהגו באשכנז. ובתשובה כתב שנהגו העולם דלא כר"ת ולא כר"י להקל ע"י ישראל אכן באשכנז נהגו כו' אבל היכא דליכא עממין עושין ע"י ישראל. ובפרט האידנא דליכא למיחש לחשש השרים שאף הם נזהרים בכבוד המת ויודעין שראוי לעשות מלאכה טפי בשביל המת ממה שעושין בשביל אוכל נפש:

והוא דאיכא מת מצוה. והאידנא בזמננו הכל מת מצוה נקרא. מהרש"ל סימן י':