קוהלת רבה יב:ד

וְסֻגְּרוּ דְּלָתַיִם בַּשּׁוּק, אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם. בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, עַל יְדֵי דְּלֵית מְסוֹסָא טָחֵין. וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, הָדֵין סַבְיָא כַּד שָׁמַע צִיפָּרִין מְצַיְצִיָּין אֲמַר לִסְטִין אֲתוֹ לְקַפָּחָא יָתֵיהּ. וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר, אֵלּוּ הַשְֹּׂפָתוֹת. רַבִּי חִיָּא בְּרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵלּוּ הַכְּלָיוֹת שֶׁהֵן חוֹשְׁבוֹת, וְהַלֵּב גּוֹמֵר.